חופשות אופניים בחו"ל
077-20-400-66 | info@club-giraffe.co.il
 
 
עמוד הבית
 
היעדים שלנו
 
חוויות רכיבה, תמונות וכתבות
 
המלצות רוכבים
 
סגנונות רכיבה
 
הדרכות בארץ
 
אודות
 
מדיניות פרטיות
 
שבילים שטוחים בלבד
שבילים (XC)
XC חזק
Allmountain
Downhill
שם:
מספר טלפון:
E-mail:
   
לא שבהרים נשימתי קצרה

"דינו, שלום, זה ניר.", כך התחילה שיחת הטלפון. היא המשיכה בזה שחבר שלו שבר את הרגל ברכיבה על אופני הרים. אחר כך הוא ביקש שאבוא איתו לאיטליה כמחליף של החבר. אחר כך אני לא יודע מה הוא אמר.

"פיצה, פיצה פיצה פיצה פיצה . פיצה פיצה פיפיפיפצצצצהה, פיצה? פיצה!" זה מה ששמעתי. הבטן שלי רתחה כתנור לבנים, הלשון האדימה כרוטב עגבניות, במקום שרירים נשארה לי רק גבינה מותכת.

אחרי שנתנו לי להריח אורגנו כדי להשיב לי את ההכרה, הבנתי שניר מחפש מישהו שיבוא איתו לסופשבוע ארוך של רכיבה סביב אגם גארדה באיטליה. בקיצור, אני אמור להיות רוכב מחליף במקום שבור הרגל. ניר הוא גיסי. משפחה זה משפחה ודם סמיך אפילו מרוטב עגבניות. נוסעים.

מי שיביט בתמונות הבאות לא ממש יבין את נימת ההקרבה המתלווית למשפט הקודם. אז קודם תביטו ואחר כך אני אסביר.





אופני הרים דורשים מיומנות. אני עצמי כבר שברתי שתי קסדות אופניים. יש כאלה שטוענים ששברתי שלוש, אבל אני לא זוכר מהפעם השלישית כלום…

מיומנות = אימונים. ובשביל אופני הרים לא מספיק שיהיו האופניים, צריך גם את החלק של ההרים. אתם כבר יודעים מרשימות קודמות שאין כאן הרים. בסדר, אפשר להתאמן גם על גבעות אם הקרקע מספקת מכשולים טבעיים מעניינים. אין כאן גם את זה. המדינה הזו הייתה כולה ים לפני לא יותר מדי זמן וכל מה שיש כאן מתחת לאדמה זה חול. למעשה, סלעים זה דבר כל כך נדיר כאן שאם מישהו מוצא סלע הוא מכריז עליו בעלות ויש אפילו כאלה שמחזיקים סלעים בתנאים לא אנושיים רק בשביל להראות לשכנים שיש להם סלע. ראו דוגמא להלן:


מזעזע! הילדים עזבו את המקום בוכים. "אבא, למה לא נותנים לו ללכת?", "למה השרשראות כל כך מתוחות? זה לא כואב לו?"

דרך אגב, גם ההולנדים מבינים שיש להם בעיה עם חוסר בהרים והם החליטו לעשות מעשה. הייתי מת להיות נוכח בחדר כשהרעיון עלה, אבל אני משאיר את זה לדמיון שלכם. הם מתכוונים לבנות לעצמם הר! אחרי שנסעתי עם אוטו על חתיכת הולנד שפעם הייתה ים, אני לא בטוח שזה לא הולך להתממש. לפרטים ראו הקישור הבא:

תכנית לבנית הר בהולנד.

בקיצור, אני כבר שנתיים לא רכבתי על שום דבר שהוא לא כביש סלול והמיומנות היחידה שנשארה לי זה לספר איך פעמיים נפלתי מהאופניים בעוצמה כזו ששברתי קסדה. יש שטוענים שזה קרה שלוש פעמים, אבל אני לא זוכר כל כך טוב מאז הפעם השניה או השלישית, אני לא בטוח…

העניין השני עם הרכיבה בגארדה הוא גיאולוגי ביסודו. ראו את השלט הזה בו נתקלתי בעליה הראשונה שלי בהרפתקה הזו:


אני לא קורא איטלקית או גרמנית, אבל אני אגיד לכם מה אני מיד הבנתי מהשלט: "רוכב אופניים שים לב! השיפועים בכביש לפניך הם של 15%, מתחילת השנה מתו 20 רוכבים בנסיון לסיים את העליה!" אתם אולי שואלים את עצמכם מה שכל מי שאינו מהנדס אזרחי שואל את עצמו: 15% זה הרבה? אני מציע לכם לאמץ את כלל האצבע הבא – אם בעליה יש יותר אחוזים ממה שהייתם מוכנים לאכול בגבינה לבנה, אל תטפסו אותה. עכשיו תבדקו במקרר שלכם ותבינו ש 15% זה די המון.

אם אתם עדיין לא בטוחים, אתם מוזמנים להעיף מבט בפרופיל הגבהים שה GPS החמוד שלי הקליט במהלך אותו היום:


לא, זה לא נחש בריח שאכל פיל. זה 15%. בעליה. בירידה היה קצת גרוע יותר כמו שאתם יכולים לראות אם אתם קוראים את הגרף בכיוון הנכון. אבל לזה תיכף נגיע.

סיכום עד כאן. מדובר בסוף שבוע ארוך שבשבילו צריך לקחת לפחות יום חופש אחד מהעבודה. רכיבה ברמה שאני כבר ממש לא שייך אליה. סיכון שאשבור עוד קסדה אחרי השתיים שכבר שברתי (או שלוש? לא זוכר). זה מצד אחד. בצד השני…


תיאום עם ענבל, הזמנת כרטיסים, חיפוש אחר בגדי האופניים שלי, שתי קסדות ליתר בטחון וקדימה!

פגשתי את ניר בשדה התעופה ברומא כמו שקבענו, האוטו השכור חיכה לנו בוורונה, החדר בטורבולה היה מסודר ובבוקר גם לקחנו אופניים נהדרים מהשכרה. עד כאן הכל בסדר. עכשיו מתחיל המשא ומתן ביני לבין ניר על אופי המסלול. כמו שני אנשים בוגרים שמבינים את המגבלות אנחנו מחליטים להתחיל בטיפוס לא נוראי מדי (הגרף לעיל) ולמצוא את הירידה שהמליצו לנו עליה. ירידה שבשפת הרוכבים היא "זורמת". קלה, נשלטת, עדינה, כמו מים זורמים.

כשהגענו לתחילת הירידה המדוברת הבנתי שמישהו התבלבל. נסו לחפש את הרמזים בתמונה הבאה (יש 3 כאלה):


למי שלא מצא, הנה התשובות:

1. הבחור מסתכל עליי ומחייך, הוא מקומי ואני תייר.

2. הבחור שמחייך לבוש במיגון מכף רגל ועד ראש + מצלמת ספורט אתגרי צמודה לו לקסדה.

3. משמאל לבחור שמחייך יש שלט שנושא את שם המסלול.

בהגדלה, השלט נראה ככה:


אני אחסוך לכם את השימוש ב"גוגל תרגום" – דאון היל עמק השטן.

בדיוק "ירידה זורמת", משהו קל להתחיל איתו את הסופ"ש. חימום לפני הדבר האמיתי.

בעקרון, אין בעיה. עוברים למצב "תחת אחורה" – מעבירים כמה שיותר משקל לגלגל האחורי ונותנים לכוח הכובד ולאופניים לעשות את העבודה. "הכל בראש" ותמיד אפשר לבלום ולהימנע ממצבים לא נעימים.

איך בולמים? לוחצים קצת על מנוף הבלם, הבלם מתחכך בדיסק שמחובר לגלגל, הגלגל מאיט ביחד עם הצמיג שמתחכך בקרקע והמהירות יורדת.

פה השטן עשה את הטריק שלו.


רואים את האדמה שעליה הצמיג מתחכך? בקושי. כי החצץ המשוחרר הזה מכסה את השביל. זה לא ככה לכל אורך המסלול, זה רק בקטעים התלולים. שאר המסלול בנוי מסלעים חדים שמסתכלים עליך וחושבים על אח שלהם שקשור ליד הבית שלך בזמן שאתה מסתובב חופשי. מחכים בסבלנות של סלעים לנקמה מתוקה במין האנושי.

אז אני פשוט מעביר את התחת יותר אחורה, כמה שאני רק יכול, עד ש… ווואו! יש זאב שרודף אחריי בירידה! ניר! הוא נושך לי את הישבן!


פשוט הגעתי עד לשיניים של הצמיג. במהירות שהגלגל מסתובב זה יכול להיות מסוכן וכואב וזו גם הסיבה האמיתית שיש כרית שתפורה בבטנה של מכנסי אופניים.

בסופו של דבר, כוח הכובד אכן עשה את שלו וחזרנו בשלום למלון.

למחרת בבוקר כבר הייתי מכווץ למדי וכשניר שאל לגבי העדפות למסלול רק הנהנתי. קיוויתי שנקבל המלצות למסלול ממישהו שלא מקריב חתולים לאלים מהצד האפל.

למזלי, ניר מכיר את כל אושיות האופנים מסביב לאגם וביניהן גם את קרלו.

זה קרלו.


יש לו גם פנים, אבל רוב הזמן ראיתי אותו ככה, מאחורה. ניר בחר בתור מדריך את אלוף איטליה לאופני הרים במירוצי סיבולת של 24 שעות.

טוב, אני חושב לעצמי, אולי היתרון שלו זה דווקא בשעות האחרונות של המירוץ. אולי בשעות הראשונות הוא לא כזה מהיר ונועז. מה שנקרא "רוכב טקטי".

יכול להיות שהוא באמת רוכב טקטי, אבל זו טקטיקה שנלמדת בספרטה ורוחה מוכרת לנו מהסרט האגדי "מבצע סבתא" : מתחילים בשיא המהירות ולאט לאט מגבירים את הקצב. חוץ מזה, מה אתם אומרים על הגרביים שלו?

קרלו מכיר את השטח מצויין ובזכותו הגענו למקום הקסום הזה:


אחרי ששוב סיימתי את היום בשלום, נשאר רק עוד יום רכיבה אחד. הסיכויים לשטויות/טעויות/חוסר מזל הצטמצמו מאוד. לא תיארתי לעצמי שדווקא בגלל טעות היום האחרון יהיה נעים ויפה כל כך.

קמנו לבוקר מקסים. ניר תכנן לרכב באותו היום את מסלול 601 המפורסם שמגיעים אליו אחרי עליה ברכבל ועוד טיפוס קצר של בערך 800 מטרים אנכיים או משהו כזה.

בלילה ירד גשם. גשם מורכב ברובו ממים. מים על סלעים הופכים אותם לחלקים כמו מחבת משומנת. לשמחתו של ניר רוב המסלול שהוא תכנן מורכב ממעברי סלע מסובכים. איזה מזל שאני שמרתי על עצמי ליום השלישי – ככה אוכל להיפצע ממש לקראת הסוף ובבית החולים אוכל לספר על היומיים הראשונים בפרטי פרטים!

כשיצאנו מהרכבל בגובה של כמעט 2000 מטר פגשנו חבורה של איטלקי ושני גרמנים. פיתחנו שיחה ידידותית של רוכבי אופניים ששמחים לשתף במידע. נציגי מדינות הציר היו קצת נבוכים ולא בטוחים לאן לרכוב. אנחנו היינו מלאי בטחון והצענו להם להצטרף אלינו. "אבל הסלעים חלקים מהגשם", טענו האירופאים, "זה מסוכן". הם צדקו. לאחר מסכת קצרה של החלקות בלתי נשלטות, החלטנו להמשיך איתם בדרכים הסלולות. בשלב הזה היה נראה שהם כבר גיבשו את דעתם והמסלול שלהם מתוכנן וברור.


בתום הקטע השליו הנראה בתמונה לעיל הגענו לפרשת דרכים. לניר ולי היה ברור שהמסלול צריך "למשוך" יותר צפונה ואנחנו כנראה מבורברים. האיטלקי הסכים וניגש להביט במפה ביחד איתנו. בכל פעם שהצעתי איך להמשיך הוא הנהן – כן, כן, זה בדיוק המסלול שתיכננו.

זה היה המסלול שהוא תכנן. לא זה שאנחנו תכננו. קצר בתקשורת, בעיה של רב תרבותיות, גורל, אבל זו הייתה טעות נפלאה.

רכיבה בירידות על כבישים סלולים, נוף הררי פתוח ומדהים (ראו שוב תמונות למעלה), שלווה נפשית וחיוך. בסוף היום ראינו שרכבנו בסך הכל משהו כמו 75 ק"מ.

לפי החישובים שלי זה הצדיק לחלוטין את הפיצה האחרונה של הטיול.

שעשע אתכם? רוצים לראות עוד פוסטים בבלוג של דינו? הקליקו כאן

כל הזכויות שמורות לג'ירף טיולים בע"מ