להיות סינגל – במורזין פרק ראשון

עונת הרכיבה 2011 במורזין נחתמת ממש בימים אלה וזוהי אולי הזדמנות לספר על חוויה מטלטלת מהמקום המיוחד הזה, מטלטלת, תרתי – משמע...

אז מה? נוסעים למורזין?

הפעם אנחנו הולכים לעשות את זה נכון! זה הי המוטו שהנחה את קבוצת החברים הפרטית שלי כשהחלטנו ביום חורפי אחד בשלהי חודש פברואר שהשנה נוסעים למורזין. אין להקל ראש בעובדה שהתחלנו בתכנון מוקדם כל כך, שכן שארגון חופשה, על אחת כמה וכמה חופשת רכיבה, דורשת תשומת לב וירידה לפרטים וככל שהזמן העומד לטובתכם ארוך יותר – כך יש סיכוי טוב יותר למצוא מחירי טיסה זולים יותר, מקומות לינה טובים יותר ובכלל, להתארגן בלי לחץ. זאת ועוד – ככל שפרק הזמן בין ההחלטה – לחופשה ארוך יותר, כך הייאוש מהשגרה נעשה יותר נוח... הרי יש למה לצפות 

נו... כמה זמן עוד נשאר?

עקומת ההוצאות

אך יש גם חיסרון בלתכנן הרבה מראש.... והחיסרון הזה קשור לאחד מן המודלים המתמטיים הקדומים ביותר הקובע כי סכום הכסף אותו תוציאו טרם החופשה, עומד ביחס ישר לזמן שנותר עד הנסיעה... ואכן גם טובי חברי נהגו על פי החוק הנ"ל וחדשות לבקרים צצו להם הודעות במסרונים, מדיות חברתיות ושאר מצלצלין אלקטרוניים כי פלוני הזמין את הפריט הזה ולאלמוני הגיעה החבילה עם הטובין ההוא. אך אם לא ידעתם, לאותו מודל מתמטי יש הרחבה.. וההרחבה קובעת כי: גודל הפריט שיירכש ומחירו, עומדים ביחס הפוך לזמן שנותר עד הנסיעה.. כך שאם באמצע מרץ דובר על חולצה וזוג כפפות, הרי שבאפריל כבר נחתו בארץ מגני צוואר וחליפות לחץ וכחודש לפני היציאה כבר נרכשו זוגות אופניים... אכן תמונות קשות.

ואני מה?

אני התחבטתי בשאלה אחת בלבד: עם איזה אופניים אני נוסע...

ההתלבטות הנ"ל נטועה עמוק בתהליך שעברתי בשנתיים האחרונות – המעבר לרכיבת סינגל-ספיד. אין זה המקום לפרט ולהסביר מה ולמה, באמת קצרה היריעה אך אציין רק את זאת – מרגע שהונח ישבני על משולש הברזל חד ההילוך ונטול השיכוך ראיתי את האור ושום טכנולוגיית על מרובת אינטשים או חלקי קצה אקזוטיים לא הצליחו לפתות אותי לרדת מהמכונה הפשוטה והספרטנית שלי. מרוכב AM על אופני 6 אינטש הפכתי לרוכב AM על כלום אינטש ולכל אילו המביטים בי ברחמים, מגלגלים עיניים למרום ומצקצקים בלשונם אני נוהג לומר: תנסו – תבינו. ובכך נחתום את הנושא.

אין סבלנות.. אין...

איזה הוא הגיבור הכובש את יצרו

ובכל זאת, מורזין....

כאמור, בזמן שחברי היו טרודים בבולמוס קניות, הייתי אני ספון בממ"ד מביט בזוגות האופניים ולא יודע את נפשי...שהרי גם אם אני ביום יום רוכב עם החבר‘ה שלי בכל המסלולים בארץ כסינגל, הרי מורזין זה משהו אחר...

לא אשקר, הייתה זו החלטה לא קלה כלל ועיקר.. בפינת החדר קרצה לי שלדת שיכוך מלא סקסית, רכה... מפנקת...כזו שתסלח לי על טעויות ותעשה לי נעים... אך לבסוף האהבה הכריעה את הכף, ומאחר והאהבה נמדדת ברגעים הקשים, שמחתי על שעמדתי בפיתוי ואצתי רצתי למצוא ארגז גדול מספיק כדי להכיל את אהובתי על כל 29 אינטשיה.

אה, וכמובן שכאות הוקרה על נאמנותי, זכיתי להביט בחברי מרוקנים את חשבונות הבנק שלהם ומצטיידים במיטב האביזרים והחלקים בעוד אני נזקק מקסימום לפנימית רזרבית ורפידות...

מעבר להרים ולמדבר, אומרות האגדות ישנו מקום...

טוב, המשכו המקורי של השיר לא ממש הולך טוב עם חופשה אבל אין ספק שמורזין היא מאותם מקומות ששמם נהגה בסוג של חרדת קודש בקרב רוכבי השטח. אתם יודעים מה, במחשבה שנייה אולי המשך השיר דווקא כן מוסיף נופך הרואי משהו שכן בעוד אנו מתארגנים בדירה שלנו, בישר לנו גיל, נציג Club-Giraffe השוהה במקום כל העונה, כי כמעט בכל קבוצה שהגיעה עד עכשיו, היה לפחות פצוע אחד והפציר בנו לגלות בגרות ואחריות למען נשוב כולנו בריאים ושלמים ואנחנו הבטחנו שנתנהג יפה.

שעות בין הערביים בהן הגענו, צבעו את המדרונות באור יקרות ומפלס ההתרגשות גאה והציף ומעת לעת נשמעו מפינות הבית נאקות, צווחות ושאגות התרגשות מלוות בתקתוקי מצלמות משל היה מדובר במסיבת יום הולדת של בני 5. לפעמים קשה להאמין שלחלקינו יש כבר ילדים בצבא...

את הלילה בילינו, איך לא, בהרכבת האופניים והכנות ליום המחרת, היום בו נתחיל סוף סוף לרכוב...

ואם שכחתם למה סינגל ספיד עדיף בכל מצב, הרי שזה המקום להזכיר לכם שהרכבת אופנים כאילו אורכת כדקותיים ומחצה בלבד 

רגע לפני הירידה הראשונה...

ההמשך בשבוע הבא....