חופשות אופניים בחו"ל
077-20-400-66 | info@club-giraffe.co.il
 
 
עמוד הבית
 
היעדים שלנו
 
חוויות רכיבה, תמונות וכתבות
 
המלצות רוכבים
 
סגנונות רכיבה
 
הדרכות בארץ
 
אודות
 
מדיניות פרטיות
 
שבילים שטוחים בלבד
שבילים (XC)
XC חזק
Allmountain
Downhill
שם:
מספר טלפון:
E-mail:
   
נסיעה ללה פלמה, באיים הקנריים, ספרד

© כל הזכויות שמורות
ד"ר דן ארבל , גן-יבנה 70800
דוא"ל: dan@bgu.ac.il
כ"ה בשבט, תשע"א
30 בינואר 2011

7-14 בינואר 2011
ד"ר דן ארבל, גן-יבנה


מה לי (ולאשתי) ולאופניים?
הרומן שלי עם אופניים החל בשנות ה- 80, כנער. חבריי הזמינו אותי להשתתף בקבוצת רכיבה על אופני כביש, שהתארגנה בישובי גדרות, ליד אשדוד. אחרי מספר טיולי שבת, מצאתי עצמי בקבוצה תחרותית לכל דבר, רשום באיגוד הפועל ומתאמן בכל יום בשבוע. מעת לעת השתתפתי בתחרויות, שהתקיימו בשבתות. היו לי אופני ראלי פשוטים, שזכו לכינוי אופני ספורט ולא אופני מרוץ.
שבת אחת, בעת שחזרתי מרכיבה לביתי, לא רחוק מביתי, הייתי מעורב בתאונה. נהג ברכב BMW נסע מהר ולא הצליח לבלום, כשזיהה אותי לפניו. הוא נכנס בי מאחור והעיף אותי מהאופניים לצידי הדרך, מרחק של כ- 20 מ‘. הייתי נער אתלטי ולמזלי, ביצעתי נחיתה רכה על השוליים. מיד הגיעו אזרחים טובים לבדוק את מצבי וכל שהדאיג אותי, היו האופניים שלי, שנמצאו מעוכים תחת המכונית. לאחר התארגנות קצרה, העמיס אותי הנהג על רכבו ונסענו לבית הוריי. לאור המעמד, אמי פנתה אליי, בכדי שאציג בפניה את ה"חבר" החדש שלי. למזלה, לא ידעה עדיין מה עבר עליי וכמה רחוק הנהג מלהיות החבר שלי. אחרי דין ודברים עם אבי, התחייב הנהג לפצותנו ובזאת, תם הקשר בינינו.
בדיקה מאוחרת יותר בבי"ח איששה את מצב בריאותי התקין ובזאת, תם האירוע.
אבי ואני נסענו לרמת גן, שם רכש אבי, עבורי, אופני מרוץ תוצרת BERTIN, צרפת. היה זה הדגם הפשוט ביותר אך, הספיק לי, כדי להרגיש בעל אופניים תחרותיים יותר. לא הטריד אותי שחברי כבר רכבו על אופני COLNAGO, עשויים טיטניום ולא חיפשתי תירוצים לכך, שלא הייתי מבין הראשונים בתחרויות. הסתפקתי בהנאת הרכיבה ובכושר שרכשתי.
לימים, פרשו חבריי מהקבוצה בזה אחר זה, עד שהתפרקה. היה זה משבר עבורי ומאז, לא חברתי יותר לשום קבוצה. קריירת הרכיבה הסתיימה עד לאחר שירותי הצבאי.
מצויד באותן אופניי BERTIN, יצאתי לרכיבות סולו בכבישי ישראל מיד עם שחרורי מצה"ל. מאז הייתי נער, הכבישים עברו שדרוג והרכיבה על הכביש הפכה לנוחה ובטוחה יותר (למרות הסיכון שבכביש).
חלפו עוד כמה שנים, התחתנתי, נולדו לי ילדים וחיידק הרכיבה המשיך לפמפם בי. כאב שקול ואחראי, עם זיכרון התאונה, לא חשתי לנכון, להמשיך לרכב בכבישי ישראל. החלטתי לעבור לרכב בשטח במקום בכבישים. כך, יצאתי במסע לאיתור אופניים. מצאתי את שחיפשתי. מאחר ואשתי נדלקה על הרעיון, רכשתי כבר שני זוגות אופני TREK 4300 בעלי זנב קשיח. בחרתי בדגם פשוט יחסית ולא יקר. בהזדמנות זו זכיתי לדיל הוגן וניצלתי את אופני ה- BERTIN שלי, לטרייד אין.
מאז ומתמיד האמנתי, שלא צריך לקפוץ מעל לפופיק. בכל עת יש באפשרותי לרכוש אופניים יקרים. האמנתי, שאופניים פשוטים יספקו את יצריי וברכיבה נכונה אוכל לשמור על בלאי נמוך. בנוסף, אם יהרסו, הנזק לא גדול ויכול תמיד לרכוש זוג חדש, כאשר במחיר זוג יקר יותר, אני יכול לרכוש כמה זוגות פשוטים.
אשתי ואני התחלנו לרכב יחד. לאט לאט הצטיידתי במכנסי רכיבה חדשים, נעלי רכיבה חדשות, פדלים עם קליטים וכל מה שיאפשר רכיבה נוחה ונכונה יותר. אשתי נמנעה מכל הצטיידות והסתפקה באופניים בלבד.
חלפה שנה ואשתי הרתה. בתחילה, רכבנו יחד. לאט לאט דעכו הרכיבות עד ללידה, שהביאה להפסקה נוספת ברכיבה. חיידק הרכיבה לא הרפה ובתור תחליף זמני, בחרתי להשתתף בשיעורי ספינינג, איתם בניתי כושר לא נורמלי אך, התחושה והחוויה של הרכיבה באוויר הפתוח אינה ניתנת להשוואה.


קלאב ג‘ירף
לפני כ- 4 שנים, תוך חיפוש אחר אביזרי רכיבה וציוד אופניים באינטרנט, צץ לו פתאום אתר ובו מודעה, שהציעה להשתתף בהגרלה, בה הזכייה המובטחת היא, חופשת רכיבה בחו"ל, למשך שבוע. כל זאת, באם אמלא את פרטיי האישיים. בדרך אגב הזנתי את הפרטים והמשכתי בגלישה באינטרנט.
לא חלפו ימים רבים והטלפון בביתי צלצל. מצידו השני של הקו פנה אליי גבר, שהציג עצמו בשם ניר, המנהל של קלאב ג‘ירף ישראל. בשיחה זו ביקש ליידע אותי שזכיתי בהגרלה. אני מתוודה, שהראש שלי היה טרוד בעניינים אחרים באותו רגע ולכן, הגבתי באדישות. חשתי בקולו של ניר, שהיה מופתע בתגובתי האדישה ויתר על כן, על ספקנותי. ניר הפנה אותי לאתר באינטרנט, בו אוכל לראות את פרסום זכייתי. רק לאחר שאמתתי את הזכייה הבנתי, שבאמת זכיתי וההתלהבות הוצתה.
מיד פעלתי בניסיון לממש את הזכייה. נרשמתי לקבוצת רכיבה בלה פלמה אך, לצערי, הנסיעה בוטלה ולא התאפשר לי לממש את הזכייה. ניר, בהגינותו ובאדיבותו, הביע בפניי את התנצלותו והתחייב לאפשר לי לממש את הנסיעה בכל עת, במועד מאוחר יותר. לא יאמן איך הזמן טס, מסיבות אלו ואחרות, לא ממשתי את הזכייה. כאמור, חלפו מאז כ- 4 שנים.
במהלך שנת 2010, החלטתי שאני חייב לדחות הכל, לממש הזכייה ולצאת למסע המיוחל. אשתי, חובבת טיולים ובעיקר, כאלה שאינם שבשגרה, רמזה לי על רצונה להצטרף אליי. כמתנה ליום הולדתה ה- 40, החלטתי לרכוש עבורה חבילה זהה.
פניתי תחילה אל ניר. אני חייב להודות, שלא הייתי בטוח בכלל אם יעמוד בהבטחתו. חוויתי מספיק אכזבות מהבטחות ואי קיומן. ניר לא התחמק ואף עשה הכל כדי להביא למימוש הזכייה בהגרלה. מיד דאג לרשום אותנו בלה פלמה. את כרטיסי הטיסה מצאתי במחיר מוזל, באופן עצמאי, ע"י השוואת מחירים באינטרנט. הכל הצטלב בטוב עם המועדים שבחרנו לחופשת הרכיבה. תוך שבוע הכל היה סגור ומוכן ליציאה; כרטיסי הטיסה, המלון, הרישום לקבוצת הרכיבה ואפילו אופני הרכיבה ששכרנו, לפי מידה.
כל שנותר עתה, להיערך לנסיעה.


הכנה פיזית ומנטאלית
למזלנו הרב, אשתי ואני הקפדנו ומקפידים לשמור על כושר. אנו מתאמנים לפחות 4 פעמים בשבוע, בחדר כושר (כולל הרבה פעילות אירובית והפעלת שאר שרירי הגוף בפילטיס ובמשקולות). עתה, היה עליי להוציא את אשתי מהבית ולהחזירה לכשירות רכיבה. עכשיו השתכנעה בנחיצות האביזרים הנלווים לאופניים. התחלנו בקטן, מכנסי רכיבה פדלים ונעלי רכיבה. לאט לאט צברנו עוד ועוד פריטים כמו, תיקי רכיבה עם שקית שתייה, מעילי רוח, חולצות ארוכות שרוול וכל מה שיכול להיות נחוץ בחו"ל.
אשתי החלה לתרגל רכיבה בכביש ולאחר כמה רכיבות ירדה עמי לשטח. שם גם תרגלנו רכיבות בתנאים שונים. הכל בסביבת מגורנו (אזור אשדוד). רמת הרכיבה של אשתי עם קליטים הסתכמה בניסיון שרכשה במשך כחודש, שקדם לנסיעה. לאשתי יכולות מדהימות ויוצאות דופן ללימוד ולשליטה על הגוף אך, גם לטובים שבינינו יש מגבלות. באימון אחרון לפני הנסיעה החלטתי שנתרגל תנאי שטח מתקדמים יותר, בתוך חורשה תלולה. כמובן, שבעת דחק, במקום פשוט ונוח, רגלה של אשתי נשכחה בקליט ובזה מצאה עצמה בחוויית הנפילה הראשונה. היתה זו הבהרה לחשיבות תשומת הלב ומהירות התגובה בשימוש בקליטים. למזלה של אשתי, לא נגרם נזק כבד, פרט לכאב בכרית כף היד, שדעך ונעלם עד לנסיעה.
חודש וחצי אימונים אינטנסיביים ומועד הטיסה הגיע.


הכנות אחרונות
השבוע האחרון היה צפוף. היו ברשותנו כמעט כל הפריטים הדרושים לנסיעה כולל ציוד עזרה ראשונה ושאר הפריטים עליהם הומלץ לנו ברשימת הציוד מטעם קלאב ג‘ירף. רכשנו גם חטיפי אנרגיה ופירות יבשים. בנוסף, הכנתי שיחון, שישמש אותנו למקרה שנזדקק לכמה מילים בספרדית. כמובן, שדאגנו להסדיר כל הדרוש לילדינו בהעדרנו.
צריך להבין, אני אדם יסודי מאוד. בתקופה שלפני החופשה עסקתי באיסוף מודיעיני מכל סוג שהוא אודות הטיסות, האי לה פלמה, מזג האוויר, מזון, תנאי רכיבה וכל פריט או אמצעי, שיביא אותנו מוכנים לשבוע הרכיבה. אני מודה, שהמשימה לא היתה פשוטה. קראתי כל פיסת מידע בעברית ובאנגלית, כולל האחרונה, שנכתבה ע"י רוכב מהארץ, שיצא ללה פלמה בדצמבר 2010. בנוסף, תמונות וקטעי וידאו הציגו ביצועים של רוכבים אגרסיביים בלבד. ואילו אנחנו, שני רוכבי XC בקושי, מחפשים בנרות משהו, שידבר לרמה שלנו. לא מצאנו ולכן, היינו קצת מוטרדים. אם כן, מי אנחנו שמתיימרים לרכב עם רוכבים מנוסים?
ככל שקרבה הטיסה, החלו לעלות הרהורים וחששות; האם אנחנו מספיק מיומנים? האם הרכיבה בטוחה? האם אנחנו בכושר מספק? האם מזג האוויר יתחשב בנו? האם אנחנו לא מגזימים ונמצא עצמנו נבוכים ומוותרים על החוויה?
בסופו של דבר, הזמן עושה את שלו ופשוט התעלמנו מכל הטרדות ושקענו בשגרה שלנו בארץ, עד לטיסה.
אם יש דבר שעליו לא מוותרים זה ביטוח! דאגנו לבטח עצמנו באמצעות סוכנות ביטוח ניסטל, בהמלצת קלאב ג‘יראף, שפעלו במקצועיות ובמחירים סבירים לכל הדעות.
ערב הטיסה הרהרתי בשנית אודות מזג האוויר. מחישובים פשוטים (גבהים וטמפרטורות), הגעתי למסקנה, שלאשתי יהיה קר (בטמפרטורות שיכולות להגיע לכדי 10 מעלות ואף פחות) בעיקר, בגבהים. לכן, בערב הטיסה, רכשנו עבורה מחממי רגליים כפפות רכיבה מלאות ומעיל רכיבה חם, בנוסף למעיל הרוח/גשם שרכשנו בעבר.
בתור ייצור דאגן וקפדן, יצרתי קשר בפעם האחרונה עם קלאב ג‘ירף, ביום שקדם לטיסה. ביקשתי לוודא, שההסעות והמלון ערוכים ומוכנים לקראת הגעתנו. לזכותו של ניר יאמר, שבשיחה שקיימנו ניסה להרגיע ועדכן אותנו, שפעל למען לא יהיו תקלות בעת הגעתנו ללה פלמה. בנוסף הובהר לי, שאם מקבלים אופניים, החלפים והתיקונים באחריות מועדון הרכיבה. מאידך, למרות שברשות מועדון הרכיבה פדלים מכל הסוגים, עדיף לקחת איתנו את הפדלים שלנו בעיקר, מטעמי בטיחות.
באותו ערב פירקתי את הפדלים, שהתעללו בי לא מעט, עד שנארזו וצורפו למזוודות (ממליץ לא לדחות זאת לדקה ה- 90). את כלי העבודה והפנימיות השארנו בארץ.
יצאנו מהארץ עם מטרה אחת ברורה, לחזור ארצה בריאים ושלמים. אנחנו הורים לילדים וצריכים לשוב אליהם ויהי מה, בלי שטויות ובלי סיכונים מיותרים. מאידך, יצאנו אל הלא נודע, להרפתקה אותה נבין כנראה, רק ברגע האמת. עתה, כבר אין דרך חזרה. לא יכולתו להרשות לעצמנו להתחרט.


טיסות
מסלול הטיסה כלל מעבר דרך מדריד בהלוך ובחזור.
וידינו שהיעד הוא סנטה קרוז דה לה פלמה (Santa Cruz de La Plama – SPC).
מועד הטיסה נקבע ליום ששי – טיסה ישירה בלי חנייה של לילה במדריד.
תאריךמקום יציאהשעת יציאהמקום הגעהשעת הגעהתאריךמשך
07/01/2011TEL AVIV06:00MADRID10:3007/01/201105:30
07/01/2011MADRID12:10LA PALMA14:0507/01/201102:55
14/01/2011LA PALMA14:45MADRID18:2514/01/201102:40
14/01/2011MADRID23:25TEL AVIV05:0515/01/201104:40

*** הפרשי זמנים:
שעה בין ישראל למדריד.
שעתיים בין ישראל ללה פלמה.


7 בינואר 2011
המטוסים של איבריה (IBERIA) הם מדגמי AIRBUS 319 ו- 320, שהותקנו בהם מושבים צפופים. פשוט צריך לבלוע את הגלולה המרה ולחפש מקום לרגליים. לעומת זאת, ארוחת הבוקר ממש לא מאכזבת. הארוחה היתה עשירה, מגוונת ואפילו טעימה. בקטע שבין מדריד ללה פלמה אין אוכל ומי שרעב, שייקח בחשבון, שהאוכל בתשלום נוסף או פשוט יצטייד מראש, באוכל לטיסה. לסיכום, השירות אדיב מאוד, האוכל טוב, התנאים מספקים, צפוף במושבים ואין מסכים להצגת סרטים או מידע אודות הטיסה בכלל.
הטיסה נמשכה כצפוי, כ- 5 וחצי שעות.
שדה התעופה במדריד הוא קומפלקס ענק, צומת דרכים. המבנים חדשים ומרשימים. שני טרמינלים 4 ו- S4 לטיסות פנים וטיסות בינלאומיות. בין הטרמינלים פועלת רכבת תחתית המגיעה כל 3 דקות ומעבירה את הנוסעים מאחד לשני. יש להתכונן לתהליך המעבר ואין מה לחשוש. מוכנות נפשית לקראת, תביא למעבר תקין ופשוט. כך, גם ביקורת הגבולות והבדיקות הביטחוניות.
ניתן להתייחס לטיסת ההמשך כאל קו פנימי של אוטובוס. ניתן לזהות ספרדים ומעט גרמנים שעולים לטיסה. הטיסה ממדריד יצאה בזמן והגיעה ליעדה כמתוכנן, תוך כ- 3 שעות. עוד במהלך הטיסה ניתן היה לזהות את האי טנריף ופסגתו הלבנה/המושלגת, המבצבצת מעל לעננים.



מגיעים ללה פלמה
מגיעים לשדה התעופה בלה פלמה. מזכיר למי מאיתנו מעין תחנת אוטובוס או תחנת רכבת קטנה במערב הפרוע. מעתה, הכל רץ. יורדים מהמטוס רגלית, לאולם הנוסעים. המזוודות מגיעות מיד אל המסוע. נהג המונית מחכה לנו עם שלט, עליו כתוב: Bike‘n‘fun (שמו של מועדון הרכיבה או בעצם, חנות האופניים ממנה הכל מתנהל).
מצטרפים למונית עוד זוג רוכבים מגרמניה, שהביאו עמם את אופניהם (מאוחר יותר מתברר, שהן עשויות בבנייה עצמית של הבעל) ורוכב גרמני ללא אופניים. מעמיסים הכל על המונית (טויוטה מסחרית) ויוצאים לדרך עם חיוך וקבלת פנים חמימה.
הרכב מטפס במעלה ההר מעל סנטה קרוז. הכבישים מתפתלים והנסיעה מתנהלת לאיטה, בשלווה ובסבלנות. לאורך כל הדרך ניתן להבחין במטעי הבננות, שבמדרונות הנמוכים של האי ואילו, בחלקו העליון חורשות צפופות. לאט לאט נכנסים לאזור מעונן ולח. פתאום, צצה לה מנהרה. עוד לא מרגישים שנכנסים לתוכה וכבר מגיחים מצידה השני. בתוך המנהרה מזהים את המאפיין אותה – מנהרה גשומה. מים המחלחלים מן ההר יוצרים טיפות מים המטפטפות בתוך המנהרה. והרי זה פלא, יוצאים מהמנהרה ומחכה לנו מזג אוויר בהיר ואביבי. כמה קיצורי דרך והנה אנו בעיירה לוס איאנוס (LOS LLANOS). לבורים שבינינו, נא לזכור! הצירוף של שתי אותיות LL בספרדית, שקולות לאות Y ונהגות בהתאם.
הנהג פיזר את הגרמנים וזכה לתשלום ע"ס כ- 20 אירו מכל נוסע, מה שנחסך לנו במסגרת החבילה.
אחרונים, אנו מובלים לעבר מלון טרוקאדרו (Hotel Trocadero Plaza), שנמצא ממש בסמוך למרכז העיירה (שגם כך אינה גדולה כל כך). אמנם מלון שני כוכבים, אבל אחלה מלון ואחלה קבלת פנים ושירות. אנשים חביבים ואדיבים. משתדלים לדבר אנגלית. קבלנו מיד חדר זוגי והנחיות לגבי ארוחות הבוקר, שמתקיימות החל מהשעה 07:30 בבוקר. בנוסף, קבלנו מפה ועליה סימן לנו פקיד הקבלה את המקומות המעניינים כגון: המיקום של Bike‘n‘fun, מסעדות, חנויות מזון ועוד. על המפה הכל נראה גדול ורחוק. למי שלא בדק לפני יכול להיווצר רושם מוטעה. לנו שבאנו מוכנים, היה ברור שהכל מרחק נגיעה. 100 מ‘ לפה ו- 100 מ‘ לשם.
עלינו לחדר, הנחנו את הציוד ויצאנו מיד לעבר חנות האופניים.


מפגש ראשון עם Bike‘n‘fun
נחתנו קצת אחרי השעה 14:00 ובשעה 16:00 כבר התייצבנו בפתחה של חנות האופניים. כמובן, החנות היתה סגורה עד לשעה 17:00 (הסייאסטה – מנוחת הצהריים). עשינו טיול רגלי ללמוד את הסביבה ולהכירה.
כדאי לדעת, באי זה מגדלים גם טבק, ממנו מייצרים סיגרים איכותיים. מחירי הסיגרים אינם גבוהים וברחובות ניתן להריח הסיגרים ולפגוש מעשני סיגרים לא מעטים.
חזרנו לחנות האופניים בשעה 17:00. שם פגשנו כבר את קלודיה (אשתו של זיגמונד, הבעלים) והמכונאי האדיב אוליבר, המכונה בקיצור, אולי. איתרנו את זוג האופניים שיועד לי, לפי מדבקה עם שמי, שהוצמדה לזוג האופניים. הזוג שיועד לאשתי היה בשטח והובטח לנו, שיהיה מוכן למחרת בבוקר, ביום הרכיבה הראשון.
אולי הוציא את האופניים שיועדו לי והחל בהדרכה, לכיוון הגובה ותפעול האופניים.
נועצנו באולי, אם להתקין הפדלים שהבאנו עמנו או להשתמש בקיימים (ללא קליטים). אולי טען שהדרכים בלה פלמה ידועות בטריקיות שלהן כלומר, יש סיכוי להחליק, למעוד וליפול. לכן, הציע לנו להצטייד (לשכור) במגניי ברכיים ומרפקים, בעלות של 5 אירו ליום.
ניסינו מגנים למיניהם ולאחר מדידות, לא אהבנו את הסרבול. על כך, להוסיף עוד 10 אירו ליום? לא התאים לנו. החלטנו להגיע למחרת ללא הפדלים וללא נעלי הרכיבה עם הקליטים ובהתאם לחוויית יום הרכיבה הראשון, נחליט לגביי ההמשך.
סכמנו עם אולי, שנגיע למחרת, מיד עם פתיחת החנות כלומר, אם מתחילים פעילות ב- 09:30, כדאי שנגיע ב- 09:00. אלא, שקלודיה אמרה לנו לא להגיע לפני 09:15, משום שאין סיכוי שמישהו יהיה מוקדם יותר. נפרדנו לשלום וחזרנו למלון.
בדרך הצטיידנו בחנות הסמוכה למלון בקצת מזון ומים מינרלים, למלא את בטננו הרעבה ולהיערך לרכיבה של יום המחרת.
אין תלונות על המלון. גם המקלחת וגם המיטות ספקו לנו את כל הדרוש. המיזוג על הפנים ובעיקר, לא מחמם, כשקר בלילה.



8 בינואר 2011 – יום הרכיבה הראשון
בשעה 07:30, כמו חיילים ממושמעים התייצבנו בחדר האוכל, שבקומת המרתף של המלון. היינו היחידים. עדיין חשוך בחוץ (הזריחה לקראת 08:00). מבחר פרטי המזון מספקים ביותר ודאגנו להזין עצמנו טוב טוב, לפני היציאה לדרך. המזנון עשיר בלחמניות טריות וחמימות, גבינה צהובה, נקניקים, פירות (בננה, מלון, תפוחים ואגסים), דגנים למיניהם, ריבות, דבש, עגבנייה פרוסה ואפילו דייסה בכד. את הצימאון אפשר להרווחת בקפה, שוקו, חלב, מים מינרלים או מיץ תפוזים. בסה"כ, ארוחת בוקר אירופאית טיפוסית ועשירה יחסית למה שחווינו בעבר.
עתה צריך למלא מים בשקיות השתייה, בפעם הראשונה. בארץ, לא נזקקנו מעולם לתיק עם שקית שתייה. לא דאגנו להתכונן בארץ ולמדנו על בשרנו את מחיר אי המוכנות. אמנם למלא את המים לא היתה בעיה אך, המים לא יצאו אל הפה מהפיה. אוי לבושה! לא יכולתי לשאת את הפדיחה ובסופו של דבר, פתרתי את התעלומה.
עכשיו, תיק של 30 ליטר מכיל 3 ליטר מים, עוד בקבוק חצי ליטר מים (לכל צרה שלא תהיה), בגדים חמים וכל מה שאפשר לדחוס פנימה. על כך, מצטרפת הקסדה (מבחוץ). נועלים נעלי ספורט איכותיות ומאווררות, ללא קליטים ויוצאים בצעידה קלה לעבר חנות האופניים.
הגענו ב- 09:15. החנות היתה פתוחה. זוגות האופניים חיכו לנו עם מדבקות השם שלי. התחלנו להוציא האופניים מהחנות. כמה דקות הדרכה לאשתי והכל ערוך ומוכן לתחילתו של יום רכיבה ראשון.
אט אט נאספו רוכבים נוספים, בודדים וזוגות, מדנמרק, הולנד וגרמניה. עשינו הכרות תוך כדי שבירת השיניים להגות את כל השמות מתפוצות אירופה.
ליום זה הגיעה לילי, שהיתה אמונה על הובלת הרוכבים שיועדו ל- XC. איתה הגיע רודי, שיועד לטובת הרוכבים המתקדמים יותר.
מועדון הרכיבה מדרג את הרוכבים ל- 4 רמות, LEVEL 1-4. רמות 1 ו- 2 הן בעצם ה- XC ואילו, הרמות הבאות מיוחסות לרכיבת AM או מרתונים למיניהם.
כולם התרכזו בבית קפה סמוך לתדריך. עוד לא הנחנו את הישבן על כסא, המלצר הבהיר לנו, שהמקום בבעלותו וחייבים להזמין. הזמנו חצי ליטר מים ושילמנו אירו אחד. "קנס" ראשון ואחרון, מבחינתנו.
לילי (רומניה במקור, ששהתה שנים רבות בגרמניה) לא שולטת באנגלית. הסבירה ותדרכה בגרמנית. רודי (רוסי במקור) דווקא שולט לא רע באנגלית וסייע בתדריך. עם הזמן הרוכבים תרגמו אחד לשני את הנאמר.
המסלול תוכנן לאזור הצפוני של האי (נקרא בפי המדריכים אזור B). זהו יום ארוך, שאמור להתחיל בהסעה לנקודת ההתחלה ומשם טיפוס לגובה וטיול נופים.
אפשר סוף סוף לעלות על האופניים ולהתחיל לרכב. יורדים ברכיבה לעמק שמצפון ללוס איאנוס. עמק זה מהווה יציאה מהמכתש הוולקני הגדול בתבל, Caldera De Tauburiente ומתחבר אל האוקיינוס האטלנטי, בחלקו המערבי של האי לה פלמה. הירידות תלולות בכביש הראשי. נוף משגע נשקף לנגד העיניים. האוקיינוס האטלנטי, הערוץ הזורם אל הים, מטעי הבננות ובריכות המים המשמשות להשקיית הבננות ועוד ועוד...
אנחנו אחרונים בטור. זהירים בירידות. מצטרפים לחבורה שמעמיסה בתחתית העמק את האופניים על עגלה מדוגמת לנשיאת האופניים. עולים על הרכבים ונוסעים צפונה.
מזג האוויר די קריר לשעה 10:00 בבוקר. השמש זורחת אך, בהרים מעונן ולח.
כל הרוכבים מכל הרמות פורקים את האופניים בגובה של כ- 700 מ‘ ויוצאים לטיפוס, אותו אנו מכנים "טיפוס הבוקר טוב". כל אחד בקצב שלו. הפלא ופלא, אמנם לא קל אך, אנו לא האחרונים. הטיפוס נמשך ונמשך אך אנו לא נשברים ומשלימים את הקטע הראשון, בכבוד. בשלב זה שתי הקבוצות נפרדות, כל אחת לדרכה. לא עוברות כמה דקות ואנו נכנסים לשטח. כבר אז אנו שמחים על הבחירה, שלא להיות מחוברים לאופניים בקליטים. פתיחה ראשונה בשיפוע תלול הותירה אותנו על הרגליים, צועדים רגלית עם האופניים לצידנו. אבל, זו הפעם האחרונה ליום זה. לא מוותרים, נלחמים ורוכבים. הנוף מרהיב. הגוף מיוזע מהמאמץ אך, החוויה לא נורמלית. בהמשך מתחילים להכיר את תנאי השטח; חורשות, ירידות ועליות תלולות בשבילים למיניהם (בוציים, חוליים, מכוסיי מחטי אורנים ועוד) ובסופו של יום, אפילו סינגל ראשון. לא הסכמנו לוותר. קפצנו, רחפנו מעל סלעים ומדרגות, שורשים וצינורות והתמודדנו עם הכל על האופניים. גם אם שחקנו לא מעט את המעצורים ולעיתים (לרוב), הגענו אחרונים (פחדנים שכמונו, עם תירוץ של הורים זהירים). בין לבין עצרנו לאכול ולנוח. נבחרו נקודות תצפית. בכל עצירה נצלנו את הזמן לאגור אנרגיה ולצלם. ביום זה גם זכינו לאטרקציה המקומית, שוק איכרים המתקיים בסופ"ש, בעיירה פונטה גורדה (PUNTAGORDA). בשוק הוצעו למכירה גבינות, מאפים, בשרים, ריבות, דבש, ירקות, פירות, צמחים ועוד. משוק האיכרים חזרנו ברכיבה על הכביש, עד לבית הקפה במקום המכונה EL TIME, הממוקם בצידו השני של העמק וצופה אל העיירה לוס איאנוס. כמובן שעוצרים להפסקת קפה ועוגות ואז, עוד ירידה לעמק וחזרה בטיפוס ללוס איאנוס, כדי שהיום הראשון יהיה מאחורינו. למותשים שבינינו היתה הסעה מתחתית העמק, במעלה הכביש ללוס איאנוס.
בסה"כ צברנו כ- 60 ק"מ וטיפסנו כ- 1000 מ‘ (נתונים מדודים ממכשירי GPS). הכי חשוב, שחזרנו בשלום. האופניים שבו לחנות. הדבקנו את המדבקה עם השמות על האופניים, כדי שלא ימסרו למישהו אחר.
חזרנו למלון ומשם יצאנו מיד לעבר SPAR, סופרמרקט המוכר לנו מיעדים נוספים באירופה בו מגוון מוצרים רחב ומחירים זולים יחסית. באופן כללי, אנו דוגלים במזון פשוט ובריא. לא מסתכנים במזון שבמסעדות ולא מחפשים הרעלות קיבה. לפיכך, קניות בסופרמרקט הן העדפה מבחינתנו. מסתבר, שרוב הרוכבים בחרו בדרך זהה ובדרך זו השלימו את המזון, שצרכו במהלך החופשה.
מוצרים בסיסיים שדאגנו לרכוש היו; מיכלי מים מינרלים בנפח של 5 ליטרים (בעלות של פחות מאירו אחד), לחם טרי, פירות, גבינות, מיצי פירות ופסטרמה. בהצטיידות זו כבר היינו ערוכים לקראת יום המחרת. מהר מאוד למדנו להבהיר לזבניות את שברצוננו לרכוש במעדנייה. למי שלא שולט בשפה, אפשר להשתמש באצבע, כדי לסמן את המוצר המבוקש וכך, גם את כמות הפרוסות.
אחרי סבב הקניות וטיול ערב רגלי בסביבה, נחתנו למיטה ולשינה עמוקה.



9 בינואר 2011 – יום הרכיבה השני
יום ראשון הוא השבת של הנוצרים. לכן, המפגש נקבע ל- 10:00 במקום 09:30 (בימי חול). כמוכן, חלק מהרוכבים בחרו לנוח ואחרים ויתרו על הרכיבה לטובת פעילות אחרת, שאף היא כרוכה בפעילות גופנית. למשל, טיולים רגליים בטבע.
למי שמגיע לשבוע רכיבה רצוף, כדאי להבין, שהגוף ייתן ונותן את אותותיו, במוקדם או במאוחר. אנחנו הקפדנו על ביצוע מתיחות לפני ואחרי הרכיבה ושחרור השרירים. למרות זאת, כל אחד מהרוכבים ציין מעת לעת את הכאבים שצצו בעקבות הרכיבה. גם לנו, אחרי היום הראשון, הארוך, היתה תחושת קיום של שרירי הישבן. אך, לא זה מה שמפריע להמשיך.
גם לילי המדריכה לקחה יום חופשה ואת מקומה מילא זיגמונד, הבעלים של Bike‘n‘fun. 8 רוכבים בקבוצה שלנו. הועמסנו על המונית והובלנו דרומה. אחרי כמחצית השעה ניצבנו בפני כביש המטפס אל דרך הרי הגעש (Ruta de los Volcanes). כביש תלול, העושה את דרכו לאורך של כ- 8 ק"מ עד לשיא הגובה, לרכס המפריד בין מזרח האי למערבו. כפי שלמדנו די מהר, היום מתחיל ב"טיפוס הבוקר טוב". אז היעד להיום כ- 5 ק"מ על הכביש. בסה"כ כ- 700 מ‘ לגובה. נלחמים בעלייה ובקול הקטן, שמנסה לשכנע לוותר. אך, בסופו של דבר, לא וויתרנו ומצאנו עצמנו בשיפולי הר געש. לצידנו ולרגלינו קרקע יוצאת דופן, מעין טוף עדין. המראות והנופים עוצרי נשימה. הצד המערבי נשקף לעינינו כמו גם הרכס, הפסגה הגבוהה (2426 מ‘) שעליו ומצפה הכוכבים הבוהק כנקודה לבנה באור השמש, ה- Roque de los Muchachos.
מתדלקים אנרגיה ומטפסים עוד קצת לנקודת תצפית נוספת. כאן מתארגנים לכניסה לשטח. יש מי שמנמיך את הכיסא ויש מי שנשאר כמקודם. עלינו על האופניים ויצאנו לרכיבת השטח. רכבנו בדרך הוולקנית. חלפנו על פני חורשות ותופעות גיאולוגיות מדהימות, שנוצרו בגין התפרצויות הרי הגעש. לדוגמא, בועת אוויר, שנוצרה בעת התפרצות הר געש. לאורך השנים נשחק חלקה העליון ונפער תחתיו חור/בור עמוק, דמוי מערה. התחלנו להבין כמה תנאי השטח משתנים. דרכי עפר עם בורות חול, סלעים פה ושם והפתעות הנכונות לרוכב בכל עת. מסתבר, שלומדים להתמודד עם הכל ופשוט "מרביצים" מהירויות מדהימות על דרכי העפר, בעיקר במורדות. כדאי להמעיט במעצורים אחרת, מאבדים מכושר העבירות. צריך לזכור, שיש גם טיפוסים בעליות ונדרשים להשקיע אנרגיה, בנוסף להתמודדות עם העבירות בשטח.
ואיך אפשר בלי תקלות? אז היום הגיע תורי. במהלך "טיסה" בדרכי העפר, פגשתי בסלע שהמתין לי על אם הדרך. אמנם ראיתי כיצד אני מתביית עליו אך, מכל המרחב הגדול, שעמד לרשותי, נמשכתי אליו כאל מגנט. זה היה התקל האחרון שלי עם השטח. הגלגל הקדמי נכנס בסלע והאופניים התרוממו מאחור להיפוך. זה היה רגע המבחן שלי ולתגובות החתוליות שלי (למרות משקלי הרב הנושק ל- 100 ק"ג). בקפיצה קלה רחפתי מעל לכידון והמשכתי מהמומנטום בריצה, מבלי שנפלתי או נפגעתי. ואילו האופניים, מאחור עפים ומתהפכים מעוצמת ההתנגשות.
צפו בכך כמה מהרוכבים, שהביעו מורת רוחם על כך, שפספסו קטע וידאו ייחודי, אותו היו צריכים להקליט. בכל אופן, לרוכב ולאופניים שלום!
חזרתי לאופניים והמשכתי ב"טיסה", כאשר הקפדתי מעתה ליישם כלל חשוב ברכיבה, להביט כמה שיותר רחוק, כדי לאפשר למוח לקלוט את המידע ולעבדו, כדי לאפשר בחירת חלופות לציר התנועה. מי שמסתכל בקרבתו, גורם למוח להגיב מאוחר והתוצאה – מפגש עם המכשול.
צרת רבים אינה נחמתי אך, החולות תבעו מעידות ו/או מריחות של רוכבים נוספים. גם אשתי אבדה לרגע שליטה וכמעט עפה מהשביל למדרון שבצד הדרך. למזלה, מנעה את הנפילה בזכות הרגליים, שהיו נעולות בנעליים ללא קליטים. היה זה יום טוב לבסס את ההחלטה, שלא לרכב מחוברים לאופניים. כנראה ששנינו היינו נמרחים כהוגן, אילולא היינו בנעליים רגילות.
המשכנו בדרך והאדרנלין עשה את שלו. התרגשות רבה והתלהבות, על הזכות שנתנה לנו לרכב בטבע הפרוע והבתולי הזה. בסופו של דבר, מצאנו עצמנו בקצה הדרך, מתחברים לכביש הראשי, אי שם בדרומו של האי. צריך לזכור, לאירופאים קשה בלי עצירות בבתי קפה. יחיד סגולה אחד נשא עמו תרמוס. לכן, לא היה סיכוי שנוותר על עצירה במקום כלשהו. ברגע שיצאנו לציביליזציה, התבקש לעצור לאכילה ושתייה. את המקום בחר זיגמונד, שהמליץ על המאפים השונים, שלוו בשתייה לפי בחירה. להבדיל משאר הרוכבים, אין אנו שותים קפה או תה ולא מיצים. די לנו במים. אך, במסגרת של חברה לא יכולים להבדל. אם כן, מצאנו עצמנו ישובים במעין פונדק קטן (מסעדונת) והחלטנו להתנסות במטעמי המקום.
הזמנו AREPAS ממולאים בטונה ובבשר עוף, כשליד הוגש ממרח אבוקדו. ביום כזה, כל פיסת אנרגיה מתקבלת בברכה. האוכל היה עשוי למופת. פשוט, חם וטעים. משם חזרנו ברכיבה צפונה, בחזרה ללוס איאנוס, על הכביש, כשהחוף המערבי פרוש לצידנו. הרכיבה נמשכה כשעה וחצי. כמובן, שלא מסתיים יום רכיבה בלי לשבת בבית קפה. לא יכולנו להבריז. הצטרפנו לחבורה והפעם הזמנתי בירה צוננת. לפחות עכשיו אפשר לשתות, כי לא נוהגים ולא רוכבים אחרי. ישבנו, שתינו וקשקשנו על הא ודא. החנות היתה סגורה וחיכינו עד שזיגמנוד ימצה את הישיבה ויפתח את החנות, כדי שנוכל להחזיר את האופניים למקומם. בסופו של דבר, האופניים שבו למקומם, הודינו לזיגמונד על החוויה המעלפת ושבנו למלון. מקלחות, קצת אוכל ולישון.



10 בינואר 2011 – יום הרכיבה השלישי
מן הראוי לציין, שפרט לעננים, אותם פוגשים בגבהים, המלווים גם בכמה טיפות או רסיסי גשם, השמיים חייכו אלינו עד כה. מאידך, לא היה חם, בעיקר, כשטסים בירידות. למזלי, אני לא סובל מקור ולא נזקקתי לתוספת לבוש. לעומתי, כולם נשאו בגדים חמים וכך, גם אשתי. כולם לבשו ופשטו את הבגדים במשך כל היום. אשתי עשתה שימוש יום יומי בביגוד החם. למדתי שאני יכול להפחית את המשקל מהתיק שעל הגב ומעתה, סחבתי מים, אוכל, מצלמה ומעיל רוח/גשם בלבד.
בעצם, ביום שני מתחיל השבוע. כשאר ימי החול, נפגשנו בחנות ב- 09:30, אחרי ארוחת בוקר דשנה במלון. לילי שבה להוביל אותנו. הצטרפו גם רודי ודניאל (בנו של זיגמונד), שיצאו לרכב עם הרוכבים מרמה 3. מזג האוויר מבטיח כבימים הקודמים. השמיים בהירים והשמש זורחת.
עלינו על המונית ונסענו לנקודת הפריקה. שוב נסענו דרומה ובעצם, הגענו לאותה נקודה בה התחלנו את יום הרכיבה הקודם. שאלנו את לילי: "מה קורה כאן? רק אתמול היינו כאן עם זיגמונד". לילי, באנגלית המוגבלת שלה, מבהירה שההתחלה דומה אך, המסלול שונה. חזרנו על "טיפוס הבוקר טוב". אם אתמול הציר טיפס לאורך כ- 6 ק"מ, היום הטיפוס נשק ל- 8 ק"מ. בעצם, הגענו עד לנקודת הכניסה לשביל הרכס המפריד בין מזרח ומערב. אם ממשיכים בציר (E7-GR131) זה לכיוון צפון, כ- 27.2 ק"מ, מגיעים ל- Roque de los Muchachos, פסגת ההר הגבוה באי ומשם אפשר להמשיך סביב המכתש הוולקני בכיוון מערב, עד TAZACORTE, העיירה היבשה ביותר באירופה, השוכנת בסמוך ללוס איאנוס, על חוף האוקיינוס. אנחנו הגענו לגובה של כ- 1,500 מ‘. אמנם לא תוכננה לנו רכיבה לאורך כל המסלול אך גם טעימה ממנו, לאורך כ- 7 ק"מ חשפה בפנינו נופים מרהיבים, עם ירידות ועליות קלות לאורכה. מהר מאוד פגשו בנו העננים וחסמו הראות המתוכננת. על הרכס יש גם שלוליות מים מעת לעת כך, שהשתדלנו לא לשקוע בבוץ ו/או להתלכלך. העליות המתונות מתגלות כלא הכי חביבות. יש קטעים מתישים אך, קצרים והתמורה מגיעה די מהר, בירידה. אחרי שעברנו כ- 7 ק"מ הגענו לפרשת דרכים; המשך הציר צפונה ושני צירים תלולים, לרוכבי DH, בכיוון מזרח ובכיוון מערב. לילי הבהירה שהתנאים לא מאפשרים לנו להמשיך ואנו מתוכננים לשוב על עקבותינו. אם כן, מה עושים? תחילה, מנוחה וצבירת אנרגיה. השלמנו מים בברז מים שנמצא במקום. רוקנו זבל (בפעם הראשונה נגלו פחי זבל בצבעים שונים, לפסולת ממוינת). אכלנו, שתינו, הצטלמנו והופ על האופניים. פתאום נזכרנו בכל הירידות הכייפיות שיהפכו מעתה לעליות נקמניות ומתישות. התנחמנו בכך, שאותן עליות מפרכות שחווינו בהלוך, יהפכו לירידות מרעננות בחזור. וכך אכן היה. בעיקר, בקטע האחרון לפני החזרה לכביש, העליה כמעט ושברה אותנו אך, לא ויתרנו. זה היה מבחן מנטאלי נוסף, שעברנו בהצלחה.
עכשיו, אנו שוב על הכביש, בנקודה הכי גבוהה שלו. אם כן, נותר לנו רק לרדת. צללנו חזרה בכביש כ- 4 ק"מ ובסה"כ, צברנו עד כה כ- 26 ק"מ. השלמנו גם טיפוס של כ- 785 מ‘. אחרי הכל, מגיע לנו קצת ליהנות מהירידה אותה טיפסנו בעמל רב. נכנסנו לשטח, באזור אחר, מזה שהיינו בו ביום קודם. התחושה, כאילו נחתנו על כוכב אחר. דיונות חול וולקני, פשוט גן משחקים לרוכבי אופניים. מכאן טסנו בשבילים. צללנו בטיסה כ- 8 ק"מ. היום היינו כבר הרבה יותר מיומנים ומנוסים. מהר מאוד לומדים ומנצלים כאן כל טיפ. יישמנו כל מה שהדריכו אותנו אולי המכונאי, לילי וזיגמונד. כרוכב על אופני זנב קשיח, רכשתי מיומנות רכיבה הדומה לרכיבה על סוסים, כדי לא להתעמת עם הזעזועים, שגורמת הנסיעה בשטח, נהגתי לרכב בכסא מונמך ובעמידה על הרגליים. כך, הישבן לא חטף זעזועים למרות השיכוך המלא, ודילגתי לי מעל המכשולים, כאילו רחפתי מעליהם.
כאן, אני רואה לנכון לציין גם את חשיבות הכוח בידיים. הסתבר לי, רק בלה פלמה, שכדי להצליח ברכיבה בשטח, חשוב, לא רק שהרגליים יהיו חזקות אלא, גם הידיים. עצם זה שהתאמנתי והשקעתי גם בשרירי הידיים שלי, הביאו אותי להתמודד בקלות עם השטח. בנוסף, אני מאותם משוגעים, שלא משתמשים בכפפות. הידיים שלי עם כפפות בילד אין. לעומתי, אשתי עשתה שימוש בכפפות אך, אין לה ידיים חזקות. סוגיה זו הטרידה את לילי, לא פעם. לתדהמתה, הכישורים של אשתי (כנראה מהפילטיס), הקנו לה יכולות על טבעיות, ברמת היציבות וההתמודדות עם כל מכשול, בו פגשה בשטח. לילי, שנסעה אחרונה ומן הסתם אחרי אשתי, עצמה עיניה בכל פעם, מחשש להתרסקות הבאה. בסופה של כל נסיעה, הביעה תדהמתה על כך, שהגוף של אשתי שמר על יציבה לא אנושית וחריגה ועל המעבר המושלם של הדרך ללא תקלות.
אחרי לחימה מגניבה עם השטח ותחושת השטח בכפות הידיים (מכל הויברציות) עלינו על הכביש, בדרך חזרה לאל פאסו (El Paso), עיירה שכנה ללוס איאנוס. באל פאסו עצרנו בקונדיטוריה/בית קפה להפסקה מתבקשת. גדול עלינו לאכול עוגות. אז ישבנו לנו והתחרדנו בשמש. הצטרפו אלינו כל הרוכבים, שהביאו מבית הקפה את העוגות והשתייה עד למיצוי ההפסקה. אחרי קשקשת בת כחצי שעה, עלינו על האופניים. רכיבה של כ- 20 דקות. בדרך ירידות תלולות בתוך העיירה. כביש אחד כה תלול וצר, עד כדי כך, שנאלצנו לעצור ברמזור, המבקר את כלי הרכב העולים ויורדים.
הגענו ללוס איאנוס. השעה עדיין מוקדמת בכדי שמישהו יפתח את חנות האופניים. אז מה עושים? עצרנו בכיכר המרכזית, כ- 100 מ‘ מהחנות והתיישבנו לשתות בירה. באמת, "מזמן" לא נחנו ושתינו. הפעם, עלתה הצעה להיפגש לארוחת ערב משותפת, באחת המסעדות. קבענו לשעה 19:30. מקום המפגש – חנות האופניים. סיימנו די מוקדם, לקראת השעה 16:30. ניצלנו את הזמן להתקלח ולהתרענן בגלידה ושתיית מיצי פירות.
כהורים לילדים צעירים, דאגנו לידע את ילדנו בפרטי מספר הטלפון במלון. קבענו שיתקשרו בכל ערב וכך, שוחחנו לנו כל יום ושמרנו על קשר ועדכונים. פקיד הקבלה במלון לא תמיד הבין מה נתבקש לעשות. עד שילדנו מצאו פתרון. הם התביישו לבקש את חדר טרנה סינקו (35) אז, ניצלו הטכנולוגיה שבבית והשמיעו לפקיד הקבלה את התרגום לבקשתם, באמצעות המחשב. זה עבד מצוין ומאז לא היו יותר פספוסים.
ב- 19:30 התייצבנו בחנות האופניים. אנחנו דייקנים ולא מאחרים. למרות זאת ולהפתעתנו, רוב הרוכבים, שהם בעלי מנטאליות יקית/גרמנית, עדיין לא הגיעו.
מעניין לגלות בכל פעם משהו חדש. למרות שהיינו בנקודת המפגש כבר כמה פעמים אך, רק בשעות היום (זהו כבר היום הרביעי לשהותנו בלה פלמה), התברר לי, בזכות השעה המאוחרת (ערב), שבסמוך לחנות האופניים יש איטליז יוצא דופן. המקום משמש גם כמקום בילוי ובסמוך לו ניצבים שולחנות וכסאות עם שמשיות, למי שמבקש לסעוד את ליבו, כדרך בילוי. חלון האיטליז והדלת פתוחים לרווחה, על הקיר מסך גדול המקרין סרט וידאו, המתאר את אופן גידול החזירים והכנת הבשר בדרכים מקוריות וייחודיות. הקצב אוחז בידו בסכין חדה, בסבלנות ובשלווה עמל על פריסת שוק חזיר. פורס אט אט ובמיומנות פרוסות שינקה דקיקות. מגוון הבשרים, הצבע והטעם תלויים בתנאי הגידול, המזון בו מאכילים את החזירים ומסתבר, שזהו אחד האטליזים שמוכרים בו בשר באיכות מעולה. הבשר אינו מקורר. הוא נשמר במצבו, תלוי על קרס, לאחר שעבר תהליך רב שנים, לעיתים, כשהוא עטוף במלח בחדרי יישון מיוחדים.
הקצב/בעל האיטליז היה אדיב אליי והחלפנו כמה מילים בינינו בנימוס ובהכנסת אורחים יוצאת דופן. הוא שמח להסביר, להדגים ואף נתן לטעום מהמבחר הרב שברשותו. שאל אם ארצה לרכוש משהו. אמרתי לו שלצערי אנחנו בדרך למסעדה ומבטיח לבוא מאניאנה (מחר או בבוקר, בספרדית). הקצב פרץ בצחוק ואמר לי, שאני תלמיד טוב ולומד מהר. המונח מאניאנה משמש את המקומיים, לרוב, כדי לדחות דברים. כלומר, השתמע מדברי, שאין בכוונתי לשוב באמת. אמרתי לו שאני באמת מתכוון לשוב ושנפגש למחרת.
לחובבי הצלילה, כדאי לדעת, שיש בשכנות לחנות האופניים חנות צלילה של PADI. יושב בה מדריך צלילה הולנדי. איש חביב. לדברי זוג רוכבים שצללו עימו הוא כנראה גם מקצועי ובעל סבלנות. יש אפשרות לשכור אצלו ציוד צלילה וכמובן, הוא מסיע לאתר הצלילה ומדריך את הצלילה, שמתקיימת בחופו המערבי של האי. מחיר צלילה וציוד כולל הכל בעלות של כ- 37 אירו לאדם, אם באים זוג צוללים. הצלילה בלה פלמה מחייבת מדריך צלילה ולא מתאפשרת באופן עצמאי, משום שאין באי תא לחץ והתא הקרוב ביותר ממוקם באי טנריף. אמנם יש לנו רישיונות צלילה, שהבאנו עמנו, למקרה שנחליט לצלול אך, בתנאים שהובהרו לנו ובעיקר, מתוך המידע שנמסר לנו, שהצלילה מתקיימת במערות ומעט בע"ח נצפו בצלילה, בחרנו לוותר על הרעיון.
בחזרה לארוחת הערב. מסתבר, שהמסעדה שנבחרה היא אחת מאותן מסעדות שהמליצו לנו עליהן בקבלה של המלון. מסעדת אל אידלגו (El Hidalgo), המצויה לא יותר מ- 100 מ‘ מהמלון. כיף לדעת, שבסוף הארוחה לא יידרש מאיתנו להרחיק לכת, כדי להגיע למלון. לעומתנו, לא מעט רוכבים מגיעים מגרמניה ומיעדים נוספים באירופה ושוכרים בתים בלוס איאנוס או בעיירות שכנות (מה שמחייב שכירת רכב או שימוש בתחבורה ציבורית). יאמר לזכות קלאב ג‘ירף, שבחירת מיקום המלון מקלה משמעותית את התפקוד ויוצרת נוחיות מקסימלית בחופשה.
לארוחה הגיעו כ- 10 רוכבים + 5 מדריכי רכיבה כך, שבסה"כ חיכה לנו כבר שולחן גדול. המלצרית דוברת אנגלית, ברמה סבירה, לשם שינוי. גם התפריט מרובה לשונות ומאפשר התמצאות בפרטים, באנגלית.
יש מגוון רחב של מנות, החל בסלטים מרובי ירקות וגבינות, תפ"א קנריים (Papas Arugadas) – גרסה של תפ"א המבושלים בקליפתם במי מלח, שאר מנות דגים ובשר ואפילו קוסקוס. הזמנו שתי מנות. לאשתי, פילה דג בגריל. הדג היה עשוי למופת – רך ומעודן. לעומת זאת, בחרתי במנת הבית שכללה כוס יין, מרק עגבניות וחזה עוף (במקור מגיע בשמנת). כנראה שטעיתי בכך, שביקשתי את החזה בגריל במקום בשמנת. במקום חזה קיבלתי סוליה. לעומת זאת המרק היה מעולה. צפיתי במנות אחרות והסתבר לי שגם מנות בשר הבקר יוצאות להפליא. יש מגוון גרסאות למנות הבשרים ואפילו, מנה בה מוגש הבשר יחד עם בננה (זה מה שקורה כשהאי שלך מוצף בננות). תיבול המנות היה עדין אך, הורגש היטב. בסה"כ, ארוחה עשירה, טעימה, המנות גדולות והאוכל הוגש חם ובחן. לקינוח בחרנו כדורי גלידת וניל עם קצפת וסירופ שוקולד. לא שמנו לב, שזו הפעם השנייה ביום שאנו אוכלים גלידה. חתמנו את הארוחה שלוותה בשיח מעניין עם הרוכבים. עלות הארוחה לנו (זוג) הסתכמה בכ- 28 אירו. מחיר סביר ועממי לכל הדעות.
שמנו לב, שהתיירים אינם נוהגים לשלם טיפ וגם המקומיים לא מצפים לטיפ. זה קצת הפריע לנו ואנו נהגנו גם במסעדה ובהזדמנויות אחרות להשאיר טיפ.
חתמנו את הערב בשעה 22:45. בלה פלמה, זה נראה לנו מאוחר מאוד.



11 בינואר 2011 – יום הרכיבה הרביעי
מתחילים בשגרת בוקר. ארוחת בוקר, הכנת כריכים, העמסת פירות יבשים, מים לשקיות השתייה ויוצאים לעבר חנות האופניים. אשתי הכינה שקית עם פירות יבשים עבור מוריס, רוכב AM מהולנד, שהגיע עם חברתו ננט, שאף היא רכבה עמנו. אמנם היה זה חודש לפני חתונתם אך, ברכיבה רכבו בנפרד, ננט איתנו ומוריס ברמה 3. פגשנו את מוריס בארוחת הערב. שוחחנו על נושאים רבים בעיקר, על נושאים המשותפים לנו מעולם ההייטק והטכנולוגיה. תוך כדי השיחה, הגענו לדבר על בננות מיובשות בסגנון מקומי, המשמשות כמזון אנרגיה לרוכבים. רוב הרוכבים היו רוכשים שקית בננות מיובשות בחנות האופניים. הבננות יובשו בשלמותן. בארוחת הערב הציע לי מוריס לטעום מהבננות והבטחתי לו שאטעם מהבננות, בבוקר למחרת, למרות שאיני חובב בננות מיובשות, כפי שמכירן בגרסה הישראלית. רגע האמת הגיע. מוריס הביא את הבננות המיובשות והגיש לי לטעום. ניסיתי לבצוע חתיכה ולא הצלחתי. נאלצתי לנגוס חתיכה ולטעום. מודה, הטעם שונה ומצא חן בעיניי. לבננות מרקם אלסטי ולא מעיך. מוריס הופתע לגלות את השי, שהכינה לו אשתי, פירות יבשים תוצרת הארץ. לכן, בתמורה, החליט להעניק לנו שקית בננות מיובשות. הכרזנו בו ברגע על שוק החלפת סחורות.
התארגנות קצרה ושוב, בקבוצה גדולה, כל הרוכבים עשו דרכם מטה, לעמק בו ממתינה לנו ההסעה ליום הרכיבה. הפעם, הירידות פחות מפחידות. הן כבר מוכרות לנו. הגענו לרכבים והעמסנו את האופניים. ניתן כבר להבין, שהיום רוכבים בצפון האי. לאחר כמחצית השעה פרקנו את האופניים, ליד תחנת כיבוי אש. יצאנו לטיפוס קל בכביש, משהו כמו 6 ק"מ לאורך ו- 600 מ‘ לגובה. המשך הטיפוס בשטח. הרעיון להיום הוא לרכב על הרכס הצופה מערבה, בשביל די נוח, עם עליות וירידות מתונות. אך תחילה, קצת טיפוס. כל אחד בקצב שלו. פתאום, רודי מגיע מאחור וקורא לי ולכמה רוכבים מרמה 2 לעצור. חרוץ שכמוני, המשכתי בנתיב של קבוצת רמה 3, ביחד עם עוד כמה רוכבים, שלא היו מודעים לכך. בקיצור, טיפסנו לריק ושבנו על עקבותינו. כאן נפרדו דרכינו מקבוצת רמה 3. האמת, מסתבר שהשביל שלנו היה הרבה יותר מתון וכנראה, שמשהו בפנים חיפש קצת אתגר. למרות זאת, קצת מוגזם לומר, שהיה קל. העליות והירידות, בתוספת העייפות המצטברת של הגוף, עשו את שלהן. אך יותר מכל, מזג האוויר בגד בנו שוב. העננים כיסו אותנו ומנעו מאיתנו לראות את הנוף המשתקף מטה. רכבנו בתוך העננים. לחות וראות נמוכה והקרקע לחה. אמנם לא ראינו הרבה אבל, אווירה אחרת וקצת אקשן. יש מצבים שרוכבים במהירות מטורפת בירידות וגם בעליות. לכל אורך הדרך יש להקפיד לא לצאת מהשביל, כי פשוט אין דרך חזרה, אם צונחים לשוליים התהומיים. השבילים מספיק רחבים וניתן לבחור בקוליס ימין או קוליס שמאל של השביל. צריך לשים לב, לא להיכנס באיזה סלע ולא ליפול לתוך בור, שצץ לו פתאום.
באחת העצירות, לילי פנתה אליי ואמרה שהיא פורשת לכמה דקות. רוכב גרמני בן גילנו פנה אליי ואמר, "ראית את המבט שלה? היא הולכת לעשות משהו מטופש". ואכן כך היה. לילי לקחה עמה 3 רוכבים מהקבוצה, שהחליטו להתנסות ברכיבה טכנית. היו אלה, ננט, חברתו של מוריס, איס (רופא/מנתח פלסטי בן כ- 70 מדנמרק) וטובה (בת זוגתו, אחות במקצועה, שעובדת עם בעלה). השלושה, ביחד עם לילי, החליטו ללכת על DH. הם בחרו לעצמם איזה "קיר", בחורשה בה ישבנו, בסביבתנו ולאחר שניות נעלמו. אחרי סיבוב ראשון, מסתבר שהזוג הדני, המבוגר, הבינו שיש גבול לכל תעלול ופרשו במהלך הירידה, בגלל החלקה על מחטי האורנים. משם המשיכו רגלית ונאלצו לטפס אלינו, בחזרה, את כל הדרך בשביל הרגיל. לעומתם, ננט לא ויתרה ותרגלה בשנית, ללא כל פחד. לזכותה יאמר, שלמרות המראה המלא שלה, היא היתה חזקה מאוד וכן, עדיין צעירה.
המשכנו בדרכנו. דרך נחמדה ולא ארוכה, כ- 11.5 ק"מ. סופה מוביל ל- MIRADOR DEL TIME , נקודת תצפית ומגדל תצפית, שמפאת העננים לא בדיוק באו לידי ביטוי. פה ושם הצלחנו לזהות פרטים מהנוף שנשקף מטה, מבין העננים. חזרנו בשביל כ- 2.5 ק"מ ומשם התחלנו בירידה לעבר הכביש הראשי, תוך קביעת יעד ברור לרוכבים האחרים, בית הקפה ב- El Time, המוכר לנו מיום הרכיבה הראשון. כרגיל, הגענו ליעדנו תוך דקות ספורות. לאשתי ולי לא היה עניין בקפה ועוגות ופשוט תפסנו קצת קרני שמש חמימות, שיצאו לכבודנו במרפסת של בית הקפה. ניצלנו את ההזדמנות כבפעמים קודמות, לבצע שחרור ומתיחות. תפסנו נקודת תצפית אל האוקינוס וניצלנו מעט את רגעי השקט והשלווה למנוחה, באווירה פסטורלית ואף רומנטית.
את החזרה ללוס איאנוס עשינו שוב בכביש הראשי, בירידות התלולות לעמק. הפעם בחרנו שלא להתאמץ לריק ועלינו על המונית, שחכתה לנו בתחתית העמק והביאה אותנו ללוס איאנוס. מהר מאוד פגשו בנו שאר הרוכבים, בכיכר הראשית. עד לשעה 16:30 כולנו היינו כבר ישובים בפתחו של בית קפה. כל הרוכבים מכל הקבוצות, מודעים לכך שחנות האופניים עדיין סגורה. ישבנו והזמנו בירות ומיץ תפוזים. אנחנו שתינו בירה לשם נימוס. לפתע, זיהינו את אולי המכונאי מטפס לעבר החנות. סיימנו לשתות, שילמנו למלצר (המתנשא לגובה של למעלה מ- 210 ס"מ) ועלינו על האופנים לעבר החנות. הפעם ביקשנו את המכונאי לבדוק לנו את האופניים. בכ"ז, עברו כמה ימי רכיבה וחשנו בזיופים בתגובות. זה המקום לציין, שבמשך כל השבוע לא ניקו או טיפלו באופניים, אלא אם ביקשנו זאת. האופניים תפקדו מצוין וכל שנדרש היה לשמנם.
מסתבר, שכל הרוכבים האחרים השתדלו לנוח לאחר יומיים רצופים של רכיבה. רק אנחנו התמדנו ורכבנו יום אחרי יום ללא מנוחה. מוריס, שפגש בנו, הצדיע לנו על כך. ניצלנו זאת כתירוץ לכך, שאנו מגיעים לעיתים אחרונים. לא היתה לנו כוונה להשתולל ולהתאמץ יתר על המידה, משום שאנחנו רצינו לשמור על הכוחות, להמשך.
היום הסתיים מוקדם. צריך גם להצטייד במזון ומים. צעדנו ל- SPAR. דרך אגב, במפה שקיבלנו במלון, גילינו שמופיעים כל המיקומים של חנויות SPAR באי. שתיים מהן בלוס איאנוס. כמו כל ישראלי טוב אתרנו את המבצעים והמחירים הזולים בחנות והצטיידנו בכל טוב.
עתה, היה עליי להשלים התחייבותי לקצב, שבאיטליז, ליד חנות האופניים. כשהופעתי (האפשרות רק בערב, כי בבוקר פותח מאוחר וזה בזמנים בהם רכבנו), אמרתי לו, שאם הבטחתי שאבוא מחר, אני מתכוון ואכן עומד במילה ומגיע. הבחור הופתע לטובה ושמח, שבכ"ז יזכה להתפרנס ממני. רק אז הבנתי לאן הכנסתי את עצמי. לא באתי לקנות בשר אלא תכשיט יוקרתי. מחירי הבשר יקרים מאוד. מדובר פה על מטעמי גורמה. מתוך נימוס הזמנתי כמה טעימות. למען אבהיר עצמי מספיק, 25 גר‘ עולים כ- 4.5 אירו. מי שמקפיד על כשרות, שלא יחשוב אפילו על המקום. הקצב פרס במיומנות את הבשר מהשוקיים וסדר אותן על נייר אותו גלגל וארז, כדי שאוכל לקחת עמי למלון. תוך כדי פריסת הבשר, הקצב נהג בנדיבות ונתן לי לטעום מהפרוסות שפרס, כדי שלא אשתעמם ולא אזיל ריר על הויטרינה. הנדיבות באה לידי ביטוי גם בכמות נוספת למשקל עליו סיכמנו. בקיצור, ניסה לפנק אותי. ובנימה ישראלית, במחירים שגובה, יכול להרשות לעצמו להיות נדיב.
חזרנו למלון ושם, התענגתי לי על הבשר ועל בירה ולחם. כיאה לארוחה אירופית קלילה.



12 בינואר 2011 – יום הרכיבה החמישי
זה המקום לציין, שכדאי להגיע לחופשה לפחות עם שני סטים של בגדי רכיבה. אני מזיע בטירוף אך, לא נראה לי שמישהו מהרוכבים לא הזיע. כולנו עבדנו קשה בעליות והזיעה קלחה. בכל ערב כיבסתי סט אחד של בגדים, אחרי הרכיבה ולבשתי את הסט השני. כדאי לשים לב לכך, שהבגדים אינם מתייבשים מהר ויש סיכוי שיישארו לחים אחרי יום שלם. נעזרנו במזגן, לזירוז הייבוש של הבגדים.
"היום צפוי מזג אוויר חם ובהיר יותר". כך אמר מוריס, ששמע את התחזית קודם לכן ופגש בנו לפני צאתו עם חברתו ננט לצלילה.
מעניין, אבל עושה רושם, שרוב הרוכבים שפגשנו היו אקדמאים (לא המדריכים). לחלקם אף תארים מתקדמים. עד כה מניתי כ- 3 דוקטורים, כל אחד בתחומו ועוד מהנדס, פיזיקאי וכימאית. כנראה שבסטטוס זה, יש גם יותר פנאי ועושים יותר פעילויות בזמן הפנוי – חומר למחשבה.
עוד פרמטר מעניין, יש הרבה רוכבים ותיקים. מדובר על רוכבים בני 60+. אלו רוכבים בעלי כושר גופני לא נורמלי, צעירים ברוחם ויותר מכל, כבר לא הורים לילדים קטנים אז, לא דופקים חשבון ומסתכנים. הבחור הגרמני ששמו לא זכור לי, סיפר שהוא כבן 40+ ויש לו שתי בנות (חנה ויונה). גם הוא גדל מימדים, כמוני ושוקל כ- 100 ק"ג. הסכמנו על כך, שבצעירותינו השתוללנו ועשינו דברים חסרי אחריות. כהורים, אנו נעשים שקולים ורגועים. אי אפשר להסתכן ולהותיר ילדים יתומים. מאידך, בני ה- 50 וה- 60+ כבר שכחו מהילדים וכנראה, כשיגיע לגילם, יחזור להשתגע כמותם. מאידך, הצעתי לותיקים, דרך אחרת ורגועה – צלילה. לתדהמתי, גיליתי חבורת מבוהלים. הים, השחיה והצלילה הלחיצו את רובם. זהו הספורט הכי רגוע, לעצלנים ולא מסוכן, אם מקפידים על כללי הבטיחות ודווקא מזה נרתעו כולם. תובנה נוספת – עולם משונה!
לילי החליטה לפנק את אשתי בטיול כייפי ואמרה, שהרכיבה היום היא מתנה מיוחדת לאשתי. אמרתי לה שאין לה מושג כמה היא קרובה לסיבת בואה של אשתי ללה פלמה. התברר לה שאשתי כבת 40 וחוגגת את האירוע בחופשה זו. אם כן, באופן סמלי, העניקה לאשתי שי – שקית בננות מיובשות. בשלב זה גם הבנו, שרודי ולילי הם זוג חברים ולא רק מדריכים. אני החזרתי לשניהם "מתנות" במיידי. ללילי פניתי בכמה מילים ברומנית. לדעתי היתה בשוק, משום ששנים לא שמעה רומנית ועוד מאחד כמוני שזה יבוא?
לגבי רוסית, הרבה יותר קל לזרוק כמה מילים. למי שמגיע מישראל, בטוח שמורות כמה מילים ברוסית, שיכולות ליצור רושם בקרב בחור רוסי, המנותק מעברו ומשפת אימו.
בקיצור, רודי ולילי הופתעו לגלות, שיש עוד שפות בהן ניתן לתקשר בקבוצה. את ההד שמעתי מזיגמונד, שסיפר לי מאוחר יותר כמה נרגשים היו מההפתעה.
בסופו של דבר יצאנו לרכיבה בין מטעי הבננות. כמובן, לא היה צורך בהסעה. התחלנו ברכיבה מחנות האופניים. הבוקר החל ברגל שמאל. בסמטה הראשונה אליה נכנסנו, טובה, האחות הדנית, נמרחה על הכביש. יותר פדיחה מנזק. זה היה אות לבאות.
יצאנו מלוס איאנוס לכיוון דרום. חלפנו על פני שדות, מטעים וברכות מים, בהן אוגרים מים להשקיית הבננות. בסופו של דבר, עלינו על שביל נוח לכיוון דרום, ממנו השקפנו מערבה, לעבר האוקיינוס. גם כאן זכינו לטיפוס. מהר מאוד פגשנו בסימנים להרי הגעש. בדרך צצו להם כמה מכשולים וטיפוסים קצרים, אך תלולים. תנאי השטח הבהירו לנו, שיש לרכוש מיומנות טכנית ברכיבה. מהר מאוד (וגם בהמשך הרכיבה) מצאנו עצמנו (כל הרוכבים) צועדים רגלית עם האופניים, בשל מגבלות עבירות. תנאי השטח הקשים לא אפשרו לנו להמשיך לרכב ואף לילי, שניסתה להדגים לנו רכיבה טכנית, לא הצליחה להשלים את הקטעים מבלי ליפול. גלגלים מתרוממים באוויר, אופניים מחליקים ושוקעים, אלו מקצת התופעות, שבאו לידי ביטוי במסלול. אבל הכל בכיף. שום דבר לא נורא. עוד חוויה ועוד חוויה.
את העצירה הראשונה עשינו במקום מקסים. גן עם צמחים המעוטר ברצפת פסיפס, המכילה את כל הסממנים של לה פלמה. המקום נקרא Plaza Glorieta. במקום זה שוחחנו קצת עם לילי, במגבלת השפה, אך הצלחנו ללמוד שהבחורה כבר בת 42. אבל, זו לא בחורה קטנה, כפי שהיא נראית אלא סוס עבודה. לבחורה הזאת יש כבר בן, גבר בן 24. יש לה גם רקורד מכובד בתחרויות רכיבה. בנוסף, אשתי ולילי נצלו את ההזדמנות לתרגל קצת פילטיס. לילי התלהבה וההפסקה התארכה במעט. המשכנו ברכיבה ובטיפוס סביב העיירות באזור, דרום מזרחית לאל פאסו. המרחקים אולי לא היו גדולים אך, לא הפסקנו לטפס באותו יום. הלכנו ושתינו וניסינו לרכב. לא היה קל לאף אחד. למרות שחשבנו, שלא יהיה קשה מסתבר, שצברנו כ- 700 מ‘ טיפוס לגובה אבל, בטווח קצר שיוצר טיפוס תלול. בסופו של דבר, לאחר רכיבה והליכה רגלית, הגענו לשיא הגובה, שנקבע להיום. תוך כדי הליכה, אשתי הבחינה בצמחים הנראים דמויי קיפוד, בגודל כדור טניס. הסתבר לנו שאלו התרמילים של הערמונים. הבטנו וראינו שסביבנו, על הקרקע, פזורים המוני כדורים כאלה, מלאים בערמונים. בכל "קיפוד" כזה זוג אגוזי ערמונים. סיבה טובה לעצור, לפצח ולהזין את הגוף. זו תזכורת לכך, שכדאי תמיד להיות ערני בטיולים. כך, ניתן לזכות ללמוד ולראות לא מעט. מכאן, ירדנו לאל פאסו. הפעם הגענו מרוקנים מאוכל ומים. היה לא קל היום. התחנה האחרונה, הקונדיטוריה/בית הקפה, המוכר לנו מיום רכיבה קודם. שוב שתו ואכלו עוגות. קצת התרעננות ומהמשכנו בדרך, לעבר לוס איאנוס. זכורה לנו החזרה לעיירה מהפעם הקודמת. רכיבה קלה וקצרה, משהו כמו 20 דקות.
לילי פצחה בכמה פעלולים בגן סמוך וגררה אותנו לנסות לדלג מעל מדרגות ושאר המכשולים. היא הסבירה לנו שאין טעם למהר לחנות האופניים משום שהשעה מוקדמת והחנות סגורה. על כן, המשכנו בטיול נוסף במטעי הבננות. כך, לילי הוסיפה לנו עוד כ- 8 ק"מ, ל- 26 הק"מ, שכבר צברנו. היא הובילה אותנו על בריכות המים. בעצם, על חומות בטון, שמצדן האחד מטעי הבננות ומצידן השני המים של הבריכה. לא כדאי ליפול מהחומה. מסתבר, שיש רשת חומות המחוברות זו לזו. רשת החומות מייצרת מעין שביל ארוך העובר וחוצה את כל המטעים. לא מומלץ ליפול לברכות. לא רק שהן עמוקות להחריד, הן מלאות במים מצחינים וצפרדעים לרוב, שאת כל קרקורן שומעים בחוזקה בשעות הערב. צריך גם להיזהר מהצד השני, שהבננות לא יצליפו בעליהן או באשכולות שלהן. בסופו של מסלול, יוצאים ליד מטע אבוקדו וגידולי תותי שדה. בזאת, תם לו עוד יום רכיבה. חזרנו לחנות האופניים. למרות הכל, השעה היתה רק 15:30. עוד דבר שהתברר לנו הוא, שללילי יש מפתח לחנות ולכן, לא היה צורך להמתין לאף אחד או לפתיחת החנות וניתן להשתחרר מהאופניים קודם לשעה 17:00.
לילי הציעה שנפגש לארוחת ערב. לא התחייבנו. בערב הגענו לבדוק מה המצב וגילינו שאף אחד רצה לצאת לארוחה. פתאום, צץ לו רוכב גרמני חדש. גבר כבן 55, מרטין שמו. זהו רוכב ותיק ומנוסה בלה פלמה. יצא לו לרכב עם Bike‘n‘fun בעבר, כמה פעמים והוא מהרוכבים המתקדמים יותר. מרטין היה אמור להצטרף לרוכבי רמה 3 בבוקר שיבוא עלינו לטובה.
ליד החנות עמדו זיגמונד וקלודיה, בתהליך סגירת החנות. זיגמונד ניצל ההזדמנות להזכיר לי עד כמה היתה לילי היתה נרגשת מהרומנית שחלקתי עמה.
ביקשנו את קלודיה לתאם ולהסדיר לנו את ההסעה לשדה התעופה. היא יצרה קשר עם נהג המונית מיד ותאמה עבורנו איסוף מהמלון בשעה 12:00.
מרטין התעקש שנלך לסעוד ביחד כלומר, שלושתנו, הוא, אשתי ואני. נועצנו בזיגמונד. מסתבר שיש מסעדות שאינן נפתחות ביום מסוים בשבוע. גם בערב זה היו חלק, שלא נפתחו. עמדו על הפרק שתי אופציות. נפרדנו מזיגמונד וצעדנו לעבר הראשונה. ההתרשמות היתה לא טובה, פה אחד. מקום לא מושך בלשון המעטה. פנינו לעבר האופציה השנייה. היתה זו מסעדה איטלקית. מסעדה מצוינת, עם שירות אדיב שניתן בגרמנית, איטלקית, ספרדית ואנגלית. בתפריט; פיצות, פסטות, פוקצ‘ות ושאר מנות. המאפים, נאפים במעין טאבון, שנמצא בחלל המסעדה, מול הלקוחות. בחרנו במנות שהתאימו לנו וזכינו למנות, שהוגשו בצלחות גדושות בטוב טעם. על הפרק מנה אחת של דג מאודה בתוספת צמחי תיבול ולידו סלט ירקות וריזוטו. מנה שנייה כללה מנת בשר פילה עשוי למופת, בתוספת סלט וצ‘יפס. בסה"כ, כולל פוקצ‘ה בטעם שום, השארנו כ- 26 אירו, בתוספת טיפ למלצר. הארוחה נמשכה כמה שעות. מרטין נמצא כדברן בלתי נלאה. נאלצנו לקטוע את הבילוי המשותף בגלל השעה שהתאחרה לה.
מרטין עוד ציפה שנמשיך משם לאיזה מקום, לשתות בירה אך, נאלץ להתמודד עם הויתור שלנו להצעתו.
מכאן, נמשכו עוד 5 דקות הליכה ושוב התמקמנו לנו בחדרנו במלון.



13 בינואר 2011 – יום הרכיבה הששי והאחרון
עכשיו מריחים כבר את הסוף. שרדנו חמישה ימים רצופים ולא היתה לנו כוונה לוותר על היום האחרון. צפוי יום כיף. הכינו אותנו מראש לכך, שנרחץ בים, ב- Playa de la Zamora. זהו חוף הממוקם בחלקו הדרומי של האי, בסמוך לקומפלקס מלונות נופש. לאירוע התכנסו רוכבים רבים. דווקא מוריס וננט ויתרו ויצאו לשופינג, אחרי שבועיים על האי וחוויה של האירוע משבוע שעבר. לרודי ולדניאל הצטרפו עוד כמה רוכבים שחפשו אקשן. אצלנו הקבוצה היתה די יציבה. אותם רוכבים אלא שהפעם, הצטרף אלינו אולי המכונאי. העמסנו את האופניים ונסענו לנקודת ההתחלה של דרך הרי הגעש. כל הדרך אשתי התפללה שלא נטפס את העלייה המתישה הזו בפעם השלישית. הפלא ופלא, אכן התפילה עזרה ומצאנו עצמנו כמעט בשיא הגובה. לא וויתרו לנו על טיפוס קל. בעצם, נותרו כ- 2.5 ק"מ להגיע לפסגה. די בקלות הגענו לפסגה ושם נכנסנו לשטח, בשביל הפסגה המוביל לכיוון מזרח, הצופה לעבר טנריף וחלקו המזרחי של האי. בהמשך השביל חזר לכיוון דרום. מזג האוויר לפי הזמנה. פעם ראשונה שהראות היתה מעולה והשמיים בהירים בגובה זה. הדרך לא קלה. פה ושם צצו מכשולים. נזהרנו לא להחליק על אבנים ולעיתים, הולכנו את האופניים ברגל, לשמירה על בטיחותנו. בסופו של דבר, הגענו לאזור הדרומי. זהו אזור וולקני בהתגלמותו. ההתפרצות האחרונה התרחשה לפני כ- 40 שנה ב- 1971. הצמחיה דלילה מאוד. עדיין ישנה סימנים ללבה שפרצה מהקרקע והתחושה כאילו לא נמצאים על כדור הארץ. הירידה דרומה נמשכת וצברנו כ- 25 ק"מ בציר הרכס. משם המשכנו בכביש לעיירה הדרומית, Fuencaliente, הממוקמת מעל לחוף הים. כל הרוכבים התכנסו בתזמון מדהים, באיזה פונדקון, המתמחה בסלטי תפ"א למיניהם (בסגנון רוסי ועוד). תדלקנו אנרגיה (אנחנו בקטע של גלידה). מכאן, ירדנו לעבר הים. התחלנו בכביש ומיד נכנסנו לשטח. יצאנו לדרך במורדות קרקע געשית, כשלצידנו חרוטי הרי הגעש San Antonio ו- Teneguia. צפויה לנו ירידה של כ- 10 ק"מ. לילי בררה מראש אם נעדיף לרדת בדרך הכביש או נתאמץ בשטח, במסלולי DH טכניים ברמה סבירה. כמובן, שאנו לוחמניים ולכן, בחרו כולם בדרך השטח ובמראות יוצאי הדופן שנגלו לעינינו, לאורך המסלול. במקרה הגרוע, יעדנו שאפשר להוליך את האופניים רגלית. נקודת היציאה הפגישה אותנו עם הקבוצה של דניאל. היתה זו הזדמנות לראות הביצועים שלהם. ביקשנו את לילי להמתין ולאפשר לנו צפייה ב"צלילה" תלולה, אותה ביצעו במורדות. ההתחלה היתה די צולעת, למען האמת. נוצר פקק ולא ממש התקדמו כמצופה. די מאכזב! לעומתם, דניאל נותר מאחור והמתין שיגיעו ליעדם. כאן זכינו להדגמה וקינוח הולם. דניאל בן ה- 25, יצא בטיסת אימים, ללא מעצורים. השטח משחק לרגליו וידיו. תוך שניות חבר לקבוצה שלו.
עכשיו הגיע תורנו. התחלנו את הירידה במקום אחר, בו הציר פחות תלול. תחילה הורדנו את המושבים למינימום. הפעם, הירידות תלולות מאוד והיו מספיק בורות חול ושאר מכשולים, שיציקו לנו. מסתבר, שגם אולי המכונאי הגיע לכאן בפעם הראשונה. בסה"כ יצא ל- 4 רכיבות בשנה בה הוא עובד בחנות האופניים. הבחור מסיבי, כ- 110 ק"ג אבל, גוץ. מתקשה בעליות בגלל פציעה בברכיים ועישון אך, שד בירידות. הבחור סחב על עצמו חצי חנות. בקבוקי מים, אוכל, כלי עבודה, מגנים למיניהם ומה לא? התיק שלו שקל יותר מכמה רוכבים בקבוצה.
אין מילים לתאר את יופי הדרך. 70% מאזור הדרום הוא שמורה. אזור זה נחשב לאזור הכי יפה, בזכות הרי הגעש שהתפרצו בו. זה לא מפריע לנו לרכב ולעצור לצלם, בכל עת. עכשיו, הדרך התחילה לגבות פצועים. כל הרוכבים המחוברים לאופניים הבינו ש- DH לא קל לבצע כך. הפחד חלחל והעצירות התרבו. אשתי ואני היינו בשיא ההנאה. הפגנו ביצועים שהותירו את לילי בהערצה וכבוד. לא ויתרנו על דבר. מי שפחד פרש לציר חלופי, בדרך הכביש. אנחנו רכבנו עד הסוף. האמת, לא היה קשה כל כך. אימוני הכושר נשאו פירותיהם. אשתי ישבה על האופניים באדישות מוחלטת שהדהימה את לילי כל פעם מחדש. איך ללא כל הטיית גוף, בישיבה זקופה, היא גמעה כל קטע, בו לילי כבר חתמה על נפילה.
ואילו אני, מרגיש הנאה צרופה, כפולה ומכופלת. על כך, שאשתי הצליחה ונהנתה ועל כך, שהגענו למגרש המשחקים הכי מהנה ומרתק. בסופו של דבר, פגשנו את הרוכבים שבאו מהכביש. מתחתנו המגדלורים המציינים את הנקודה הדרומית של האי, כשלצידם אתרי ייצור המלח, בבריכות הייבוש של מי האוקיינוס.
צלמנו את המגדלורים הסמוכים זה לזה, החדש והישן (אחד מהותיקים באירופה) ויצאנו לרכיבה על הכביש, לאורך 8 ק"מ, אל נקודת הסיום וחוף הרחצה Playa de la Zamora. לצידי הדרך רואים את הביטוי להתפרצויות הרי הגעש. ממערב לנו האוקיינוס האטלנטי ורסיסי מים, שנישאו באוויר, לעברנו. צבע המים טורקיז, מרהיב ביופיו. הכל נקי וצלול. הגלים מכים במצוקים ותחושת חגיגה באוויר. נותרה עוד עלייה קצרה והנה נגלה לעינינו קיוסקו (מונח המבטא מעין מסעדונת), בו כולנו מתכנסים.
השעה קרובה ל- 16:00. רכבנו כ- 50 ק"מ וטיפסנו רק 400 מ‘. אבל, כלום לא ישווה לתחושת האושר. הגאווה והסיפוק המלווים בצער, על סיום המשימה והחוויה. מסתבר, שאשתי ואני היחידים, שהשלימו את כל 6 ימי הרכיבה במלואם וברצף.
סיכמנו שנרד לרחוץ בחוף, שלמרגלות הקיוסקו ונפגש ב- 17:00 לארוחה מסכמת. למטה, כבר אפשר לצפות בדניאל, שקיפץ על החוף ובין הגלים שהכו במפרצון. הבחור פשוט היפר אקטיבי. הוא לא נח לרגע. טפס על המצוקים, בצע גלגלונים על החוף, רץ וקפץ ולא ידע מנוח.
החוף קטן. מעין מפרצון. החול שחור משחור, כמו זפת אך, לא מלכלך או מכתים. המים נעימים, כ- 20 מעלות והשמש נעימה ומחממת. כל אחד תפס לו את הפינה שלו. מגבות, בגדי-ים. שתי סבתות ויתרו על הכל והשתכשכו במים בעירום. תוספת חביבה לאווירה האירופאית הקלילה. הים סער מדיי. מנע מאיתנו לשחות או לטבול במימיו. שטפנו עצמנו במימיו הצלולים ונחנו כשעה על החוף. חלק כבר נרדמו. לילי בכלל התקשתה להתעורר והגיעה אחרונה לארוחה. למעלה, בקיוסקו, האזור המוקצה לנו בהכנות. סגרו אזור ביריעה וערכו שולחן ארוך. עכשיו, נותר לשבת ולאכול.
על השולחן כלי אוכל. במרכז כל צלחת מונח לחם עגול. החגיגה מתחילה. ראשית, הוגשו רטבים טיפוסיים לאי. המרכיב העיקרי הוא שום. רוטב אחד בפלפלים ירוקים (Mojo Verde) והשני מבוסס על מיונז (Alioli). מיד הוגשו צלחות עמוסות בירקות חתוכים. מעין סלט לא מתובל. בצלחות; בצל, חסה, גזר, עגבנייה, מלפפון, סלק ותירס. מה עוד אפשר לבקש? מרטין המוזר אימץ לעצמו צלחת אחת. הוא חי לבדו על כדור הארץ ולא קלט שחולקים הכל. לא משנה, יש מספיק לכולם. אשתי ואני נצלנו ההזדמנות וחתכנו את הירקות קטן קטן, לסלט ישראלי. דאגנו לתבל בשמן זית טוב, מלח וקצת מהרטבים. הלחם רק הוסיף לתחושה הביתית ושחרר הגעגוע לניגוב מיץ הסלט, שבסוף הארוחה. בהמשך, הוגשו שרימפסים קטנים ברוטב, תפ"א קנריים ללא גבול ומנת דג גדולה ועשויה כמתבקש. האוכל זרם לקיבה ולווה ביין, בירה ו"קלרה", הגרסה המקומית ל"שנדי" (בירה עם לימון). לקינוח הגישו קרם מוקצף עם תערובות שונות של שקדים, שוקולד ודבש, לפי בחירה. המנה הזכירה משהו בין עוגה רכה לבין מוס. הבטן התמלאה, השמש שקעה והגיעה העת, בתזמון מופתי, לעלות עם האופניים להסעות. כל אחד שילם בעבור המנה שלו. נהנים עוד קצת מהשקיעה, מצלמים ויוצאים לדרך, חזרה ללוס איאנוס. נסיעה בחושך (18:30). ב- 19:30 הגענו ופרקנו את האופניים, לרכיבה של כ- 300 מ‘ עד לחנות האופניים. החזרנו את האופניים לחנות ונפרדנו מהרוכבים. הבטחנו למדריכים ולאולי שנקפוץ בבוקר להיפרד בפעם האחרונה, לפני הטיסה חזרה לישראל.



14 בינואר 2011 – חוזרים הביתה
זהו זה! מתארגנים לחזור הביתה. ארוחת בוקר אחרונה ויוצאים לעבר חנות האופניים. נפרדנו מהמדריכים ומאולי המכונאי. חזרנו למלון, אספנו את המזוודות ופגשנו את נהג המונית, שהקדים וחיכה לנו.
נפרדנו מצוות המלון ויצאנו לדרך. נסיעה של כ- 45 דקות הביאה אותנו לשדה התעופה בסנטה קרוז.
הכל כמתוכנן. עלינו לטיסה והגענו למדריד אחרי שעתיים ושלושת רבעי השעה.
במדריד הטרמינל שומם. כמעט ואין נפש חיה. רוב הטיסות יצאו והטיסות המאוחרות תוכננו לצאת רק בעוד 5 שעות. לקראת מועד ההמראה התחלנו לחוש בתנועת נוסעים בטרמינל. מספר טיסות נקבעו לשעה זו.
בצענו סיור אחרון בטרמינל ובחנויות הדיוטי פרי, להשלמת מתנות ודברי מתיקה.
המחירים בלה פלמה הרבה יותר זולים ומומלץ לבצע הרכישות שם.
סוף סוף הגיעה השעה ועלינו למטוס. יש לא מעט מקומות פנויים במטוס. פרט לצפיפות במושבים, הטיסה דומה ללזו שחווינו בהלוך. הצוות אדיב, האוכל טוב ובשפע והטיסה עוברת בשלום.



15 בינואר 2011 – נוחתים בישראל
נחיתה רכה. בחוץ גשום. קבלת פנים מעודדת, יורד גשם בארץ.
המזוודה שלנו מגיעה "פצועה" ואנו נאלצים להגיש תביעה לפיצוי בגין הנזק שנגרם. גם הטיפול בכך נעשה בתכליתיות ע"י נציג איבריה, שהמתין באזור המסועים של נתב"ג.

עתה נותרו לנו רק הזיכרונות מחוויה של פעם בחיים.

בהזדמנות זו אנו רוצים להודות לניר, מקלאב ג‘ירף, שפתח בפנינו אופציה יוצאת דופן ואפשר לנו לחוות חוויה של פעם בחיים. כמובן, מו הראוי לציין את המחויבות ללקוח, המסירות, השירות האדיב, האמינות והיושרה, שאפיינו אותו לאורך כל הדרך.
תודה גם לשאר הצוות בקלאב ג‘ירף שנאלצו להתמודד עם השאלות הרבות ועשו זאת בסבלנות ובאורך רוח.

חשוב לציין לא פחות גם את הצוות של Bike‘n‘fun, שעשה עבודתו נאמנה, בנדיבות, רוחב לב ובמקצועיות.

בהצלחה לנוסעים ללה פלמה ושיהיה לכם כיף, לא פחות מאשר היה לנו.

כל הזכויות שמורות לג'ירף טיולים בע"מ