התחברות
התחבר באמצעות פייסבוק
התחבר באמצעות גוגל פלוס
התחבר באמצעות דואר אלקטרוני
יש להזין דוא"ל וסיסמא
שם משתמש
סיסמא
התחבר
שכחת סיסמא ?
לחץ כאן לשחזור סיסמא
אינך משתמש רשום ?
לחץ כאן להרשמה
אין לך חשבון משתמש? הרשם עכשיו
הרשמה כמשתמש חדש
שם משתמש
מספר נייד
דוא"ל
סיסמא
אימות סיסמא
הרשם
077-20-400-55
לפרטים והזמנות התקשרו
האזור האישי שלי
התחברות הרשמה

להיות סינגל בגארדה – הפרק השני והאחרון.


בפרק הקודם סיפרתי על הגעתנו לגארדה והחוויות מן היום הראשון, והנה מה שחווינו בהמשך...

גארדה – אגמונים סביב לה..


יום הרכיבה הראשון חלף ואנו כבר בבוקרו של היום השני ואני חייב לומר שהייתה לי הארה. רשמו לפניכם: "פרק הזמן שייקח לנופש להתרגל לעובדה שהוא בחופשה, עומד ביחס הפוך לעצימות הפעילות הגופנית אותה יבצע בה", נשמע מוזר? אסביר.. נניח שאני נוסע לחופשת "בטן – גב", לרוב, רק ביום השלישי אני ממש מפנים את העובדה שאני בחופש וזאת כנראה מן הטעם הפשוט שבזמן מנוחה, גלגלי התנופה שבמוח ממשיכים להסתובב מכוח האינרציה שמייצרת שגרה ארוכה שקדמה לנופש ועד שאתה מצליח לנער מעליך את שאריות טרדות היום-יום, לוקח זמן. חופשה הכוללת פעילות גופנית נמרצת מאידך, לא מותירה בידך את הלוקסוס להקדיש, ולו שנייה מיותרת, לעניינים שוליים כמו "אני מקווה שעסקת מיליון הדולר נסגרה" וכל שאתה טרוד בו הוא הצורך לסובב את הרגלים עוד 360 מעלות כשהמבט השלוח קדימה רואה באופק רק שיפוע הולך וגדל...

עוד רחוק דרדסבא?

הרי כי כן, בדיוק 24 שעות לקחו לנו לעבור מסטאטוס של "טירוני גארדה" עד לקבלת "סיכת המטפס" ומרגע זה והלאה, כלל אין טעם לשאול בדחילו את קרלו ואנדריאה "מה עושים היום" שהרי התשובה ברורה מאיליה – מטפסים. שגרת היום שלנו מתחלקת לשניים: קמים בבוקר, אוכלים, מכינים כריכים, מסדר יציאה והופ – צוברים גובה. את החלק השני של היום עושים כמובן במגמת ירידה ואני בכוונה מדגיש – במגמה.. כי בניגוד לכל חוקי הפיזיקה והגרביטציה, חרף העובדה שצברת אי אילו מאות מטרים של טיפוס בדרך הלוך, גם בחזרה אתה צובר גובה... מדהים. ועכשיו, אחרי שהפחדתי כהוגן את הילדים אדגיש שוב - אגם גארדה וסביבתו מציעים מגוון רחב של מסלולים המתאימים לכל רוכב, תהה רמתו ויכולתו הגופנית שתהה. אנחנו מאילו שבחרו ביודעין לטפס, אז מה לנו כי נלין? והתשובה: כי זה כייף לטפס ולקטר! "פולניה" במיטבה.

אנדראה, המרעננת הלאומית

הידעתם שסביב לאגם הגדול ישנם עוד אגמונים קטנים שנקוו הרחק בהרים? אז הנה, עכשיו אתם יודעים. ואם יש אגמונים קטנים עם מים צלולים כבדולח ומסביבם נערות בביקיני שאפשר לעשות עליהן דאווין לא נבקר בהם? בטח שנבקר! שני אגמונים לנו בתפריט: Lago Di Teno ואחיו הגדול Lago Di Ledro אוי.. כמה שהם יפים..

פיקניק לחופו של Lago Di Tenno

הפסיכולוגיה של העליות


אנדריאה וקרלו מתייצבים בכניסה למלון. חברי הקבצה א‘ (גדי, אלון ואיתן) נעים במעגלים במגרש החניה, כאריה חסר מנוחה בסוגר, רק מחכים לאות להסתער על ההרים. אנחנו (הרוב השפוי) נטפס גם נטפס, אך נעשה זאת בקצב נינוח יותר. מתחילים לדווש. כל בוקר מתחיל ברכיבה נינוחה ומישורית החוצה את Torbole ושכנתה שמעבר לנהר – Riva Del Garda. המסלול מעביר אותנו בסמטאות הציוריות, דרך גינות וכנסיות ולא פחות חשוב - כברת דרך על חוף האגם אליו כבר מתחילים להתנקז נופשים שמעדיפים להתהפך כמנהג השווארמה חזור והתהפך תחת קרני השמש בזמן שאנו נזיע כדבעי. תקראו לי אינפנטיל, תקראו לי שוויצר אבל לא אכפת לי, אני מרגיש כמו איזה לוחם ביחידה מובחרת שחולף על פני טרמפיאדה של ג‘ובניקים.. שום דבר לא יתחרה באופוריה הזו, בגאווה המטופשת (אך ממכרת) שממלאת את החזה כשאתה חולף בסך, רכוב על סוס הברזל שלך ועטוי במיטב הציוד מה שמשווה לך מראה של איזה אביר עתידני. שום דבר לא מרגיש כך.. זולת אולי אותו קטע בדרך חזרה שזכה לכינוי "סיבוב גיבורים" אך בל נקדים את המאוחר..

בדרך לטרמלצו

רק כמה מאות מטרים קדימה והנה הבקינים והקורקבנים החשופים הפכו לזיכרון רחוק ומעומעם, הגלגל הקדמי מתרומם והולך מה שמבשר על תחילתן של העליות. אקדים ואומר, חרף העובדה שהגעתי רכוב על אופני סינגל ספיד ריג‘יד, אין לי ברקורד ניסיון רב בעליות. כמי שמורגל לרכיבת AM מתובלת בתעלולי FR, עליות היו עבורי תמיד רק דרך להגיע לירידה הבאה.. רוב המסלולים בהם אני רוכב בארץ בנויים מאינטרוולים של עליות קצרות (שלוקחות הרבה זמן) וירידות (שבאופן די מתסכל לוקחות מעט זמן..) וחוזר חלילה. הוסיפו לכך את העובדה שאיני חוטא ברכיבת כביש כלל ועיקר וגלו שכל עניין הטיפוסים האינסופיים הללו היה חדש עבורי.

קשה.. קשה...

אז איך מתמודדים עם טיפוס רציף של כמה שעות? ובכן, מסתבר שהשד אינו נורא כל כך ובאמת שכל אחד יכול! זה רק עניין של למצוא את הקצב המתאים עבורך. ניסיון "לרוץ קדימה" ולהדביק מישהו שרמת הכושר שלו טובה משלך תביא רק לאפיסת כוחות ומפח נפש. הסוד הוא לשמור על מומנטום קבוע ככל האפשר שיספיק כדי לנוע קדימה אך לא יחסל אתכם, איך יודעים מהו הקצב? הקשיבו לנשימה... אם אתם מתנשפים יתר על המידה אתם מגזימים.. אם אתם מסוגלים לשיר אריה מתוך נבוקו כנראה שזה הזמן לטפס על האופניים ולהתחיל לדווש..

ניר ועומר כבשו ת‘פסגה

לכל אחד דרכו שלו להתמודד עם רגעי השבירה בהם אתה חש שהנה תיכף לא תוכל לדווש יותר. אותו משבר גם מפתיע כל אחד בזמן אחר (לרוב ברגע הכי פחות מתאים..) אבל קחו לכם עצה מהמקצוענים: אל תוותרו! ב-100% מהמקרים הראש מוותר הרבה מאד זמן לפני שהרגליים עושות זאת! אז תעברו את המשבר (נכון זה קשה!) אבל ברגע שחציתם את הסף, תגלו פתאום שאתם מתמלאים בכוחות כאילו יש מאין ואולי יפלט לכם המשפט הבא: "ואאלה, יכולתי עכשיו להמשיך עוד 40 ק"מ ככה". זכרו – "הכאב הוא זמני, הכניעה היא נצחית".

הכאב – זמני, הכניעה – נצחית...

איזה נוף... סוף!


סלחו לי על הכותרת הטינייג‘רית משהו אבל באמת שאין דברים כאילו.. אחד היתרונות שבטיפוס הוא העובדה ש"דברים שרואים מכאן, לא רואים משם"... הטיפוסים בימים הראשונים היו כשגבינו אל הנוף ומה שמילא את שדה הראיה הייתה העלייה שנמשכת לפנינו לבלי סוף. אלא שאחרי כמה עיקולים, אתה שולח מבט ובין אגלי הזיעה פתאום נגלה לעיניך נוף שעוצר את נשימתך (אם היא לא נעצרה בעצמה מהעלייה כמובן..). קשה להיגמל מהיופי הזה וכל זווית נוספת שנפתחת לפניך סוחטת קריאות התפעלות ומיד נשלפות המצלמות כדי להנציח את הרגע מה שמתגלה בבית כניסיון עקר כי באמת, אבל באמת אי אפשר להמחיש (לפחות לא עם ציוד חובבני) את המראה הכל כך מדהים הזה בתמונה.

נוף. סוף.

היכולת להתרגש מנוף הנה תכונה מולדת ומי שהתברך בה זכה במתנה שלא תסולא בפז. אצלנו, המתלהבים, יש קשר עצבי בין העין לריאות, כן, כן! בחיי! אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שכשאתה עומד בתצפית ולפניך נפרשת הבריאה בכבודה ובעצמה תיכף אתה לוקח נשימה עמוקה ומגלה שלריאות שלך יש קיבולת הרבה יותר גדולה משחשבת... החוויה מועצמת עשרות מונים כאשר אתה צופה בנוף שאינך מורגל בו וגארדה היא הכי שונה מכל מה שאנו מורגלים בו בארץ. צוקים אדירים הנושקים לאגמים תכולים, בתים כפריים שגגותיהם רעפים אדומים התלויים על מדרונות ההרים שפסגותיהם בעננים, עמקים טובלים בירוק של כרמים ויערות ומחורצים בנחלים שוצפים, דרכים עתיקות שלו יכלו לספר את סיפורן ודאי היינו יושבים כמהופנטים שעות לרגליהן, חלון עם תריסי עץ מעל אדנית עם גרניום בשלל צבעים ועוד רבבות פינות חמד שעושות חשק להתנחל בהן ולא לזוז לעולם.

אוף, זה היה כבד..

אז בואו נדבר קצת על הרכיבה, הא?

מה נסגר עם הבירות?

יש לכם איזה אורתודנט טוב?


עד עתה הייתי מלא טרוניות כרימון על העליות, עכשיו הגיע הזמן להתלונן קצת על הירידות לא? ירידות. אני אוהב ירידות. אפשר לטוס בהן, לחוש את האדרנלין פועם בעורקים ואם פה ושם יש גם איזה דרופ בריא או מעבר טכני, הרי זה משובח. רבים אינם מודעים לכך אך מסתבר שירידות, מעייפות לא פחות מעליות.. וחלק מן הירידות בגארדה אכן זוכות לציון גבוהה במדד הקושי. הצורך לשלוט באופניים במהירות גבוהה, כשצמיגיך נאבקים בדרדרת שאינה מאפשרת אחיזה נאותה או בשיפוע חריף כשבצדך תהום של כמה מאות מטרים בהחלט מספקים את הסחורה. תודה גארדה! מרגע שהגענו לנקודה הגבוהה ביותר לאותו יום, החלנו לגלוש מטה בדרכים מגוונות. חלקן היו שבילים רחבים לכאורה, אך מדורדרים כדבעי ועל שפת תיהום, אחרים היו ללא דרדרת אמנם, אך צרים, מתפתלים ומשובצים ב"גינות סלעים" ושורשים, והיו כאילו סתם תלולים להחריד מה שחייב סחיטה אלימה של הבלמים עד שריח שריפה עלה מהם. כמי שרכב להזכירכם על זנב קשיח בלי בולם קדמי, זכורה לי היטב חוויה אחת מכוננת.. ומעשה שהיה, כך היה. באחד הימים בעוד אנו מאבדים גובה בשמחה וצהלה עוצר אותנו קרלו ומודיע: "זה הזמן להנמיך את הכיסא" (הוא רק כמובן אמר את זה באנגלית..), ממושמעים שכמותנו אנחנו מנמיכים כיסא ומדוושים אחריו עד שהוא לפתע נבלע במה שנראה כמו נפילה אנכית.. השביל לתוכו נכנסנו היה בזווית שחייבה אותנו כמעט לשבת על הגלגל האחורי ואם לא די בכך, הרי שבשל היותו עתיק יומין, עוד לפני שהומצא הבטון, רוצפה הדרך בחלוקי נחל כדי למנוע סחף. מה אומר לכם, לגלוש במורד כזה שביל תלול עם הויברציות שמייצר האין-בולם שלי... מזל שרכבתי בפה פתוח אחרת לא הייתה נשארת שן אחת לרפואה בפי.

התוכלו לאתר את הרוכב החסר? (רמז, חפשו בשיח מימין..)

רכיבה אתגרית היא דבר מענג אך כפי שחלקנו חווה, יש בה גם קורטוב של סיכון. אמנם המדריכים הקפידו חזור והקפד על ענייני הבטיחות והמסלול הותאם בצורה מושלמת ליכולותינו אבל נפילות הן חלק בלתי נפרד מהספורט הזה ומי שלא מוכן להסתכן בכמה שריטות מעת לעת, טוב יעשה אם יעבור למקרמה. במקרה שלנו זה נגמר בנפילה אחת שטותית (הן תמיד כאילו אגב..) הצידה, מה שלכאורה היה נגמר ב-כלום אילולי ביש הגדא נפל ישירות לחיקו הקוצני של שיח פטל גדול מימדים ובהחלקה שהשאירה חלקי DNA בודדים על שביל הכורכר וחרף המראה המפחיד של דם שניגר, לא נגרם נזק כבד ומוישה המשיך בגבורה ובלי ציוץ לרכוב את כל המסלול עד תומו. טוב לוחם אמיתי תמיד נשאר לוחם אמיתי. הנה כי כן סימנו V גם על משבצת האקסטרים.

מוישה מרגיע את כולם וממשיך כמו מלך העולם!

YYY איזה הוואי...


מכירים את האמרה: "אם עץ נפל ואף אחד לא שמע האם הוא נפל?" ובכן, חלק בלתי נפרד מהעצמת תחושת החוויה היא היכולת לחלוק אותה עם זולתך. כפי שאתם ודאי זוכרים, חברי הקבוצה שלנו לא הכירו איש רעיהו לפני הנסיעה ותמיד מקנן הפחד הזה שמא לא נמצא שפה משותפת והאווירה תהיה מעיקה. חייב אני לתת ציון מעולה לאנשים היקרים שזה מקרוב באו לחלוק יחד את החופשה הזו. חרף הבדלי הגיל, סגנון הרכיבה והאופי, הביא כל אחד את עצמו לידי ביטוי ותרם את חלקו בבניית ההוואי ששימש כדבק והבטיח לכולנו רכיבה באווירה נעימה ומפרגנת. הנה אנו ישובים בחצר מסעדה בלב ההרים, מאחורינו עליות מטורפות ולפנינו עוד כברת דרך לא קצרה, כולנו מזמינים שתייה קלה ואולי איזה מאפה ורק איתן מזמין גולאש עם ממליגה, מה יש לך מממליגה איתן?... מטפסים עליה ומגיעים לשוקת גדולה בכיכר הכפר, כולנו ממלאים מים ורק איתן קופץ ראש לתוך השוקת לקול מצהלות הקבוצה ומבטי ההשתוממות של המקומיים, מה יש לך משוקת איתן?... בערבים יושבים מול מסכי המונדיאל ומתווכחים עם הגרמנים ורק איתן רוצה שצפון קוריאה תנצח, מה יש לך מצפון קוריאה איתן?... סתם, סתם.. אני נזכר בכל רגעי הצחוק, הבדיחות הקורעות של אורי ובירית ורוח שטות משתלטת עלי שוב.

מה יש לך מממליגה, איתן...

ביקרנו באגמים, ביערות, במישורים, בעיירות, אכלנו גלידה בטעם אלוהי בסמטאות ציוריות, הקאנו ריאה בעליות לפסגת הטרמלצו, שמענו את הסיפורים מסמרי השיער של הקבצה א‘ על העליות הלא אנושיות של קרלו, גמענו בשקיקה את ההסברים המלומדים של אנדראה על ההיסטוריה והמורשת של כל אבן ושביל, שרנו, אכלנו ו... אופס.. מחר עוזבים.

ללא מילים...

אפילוג


הנה אני שוב עומד מול הארגז הגדול במרכז חדר האורחים ומתחיל במלאכת הפריקה. האופניים חוזרים לחדרם, הציוד לארון, והזיכרונות, היכן לשים אותם?

פתאום אני נזכר ב"סיבוב הגיבורים". בכל יום כשחזרנו מהרכיבה, עברנו שוב על חוף האגם, בשעות אחר הצהריים המקום כמובן היה הומה אדם ואנחנו שוב רוכבים בסך, מרגישים מורמים מעם משל חזרנו מקרב הרואי אל מרכז העיר, כאילו מחכים שענני קונפטי יפלו על ראשינו ונערות יפלו על צווארנו בשאגות הידד. אבל כשאני מריץ שוב את התמונה אני מגלה שאפילו חתול לא סובב את ראשו אחרינו. כנראה שתחושת האופוריה היא נחלתנו שלנו בלבד. לו יהי, לפחות אף אחד לא יוכל לקחתה מאיתנו.


להתראות בטיול הבא.

החופשה שלכם מתחילה כאן! השאירו פרטים ונחזור אליכם